על מילים ועל הלב

השבוע, בין הרבה פוסטים עצובים שקראתי, היו גם פוסטים מרגשים על אנשים שבתוך התופת האפילה של הטבח התגלו בהם כוחות עצומים, כאלה שקשה אפילו להסביר. ביניהם שמרתי לי פוסט אחד שכתבה שירלי נס-ברלין, אמא של אוריה, חיילת שבמשך 15 שעות שהתה במיגונית בבסיס, סגורה עם חמש חיילות שרובן רק חודשיים בצבא, ובמשך שש שעות החזיקה את דלת המיגונית שלא רק שלא ננעלה, אלא אפילו לא נסגרה כמו שצריך.

"על מה חשבת בזמן הזה"? אני שואלת אותה (כך כותבת שירלי).

"את זוכרת כשהייתי קטנה והיו לי סיוטים"? עונה לה הבת.

"ברור שאני זוכרת".

"את זוכרת מה אמרת  לי להגיד"?

"יש לי כח ושמחה בלב" אני לוחשת לה.

"אז זה מה שאמרתי. חזרתי ולחשתי בלי קול, שלא יישמעו אותנו המחבלים: "יש לי כח ושמחה בלב. ודמיינתי אור, כמו שלימדת אותי, ממלא את הדלת והודף את המחבלים ממנה שלא יתקרבו".

בסוף הפוסט הזה כותבת שירלי, "אוריה חזרה וכל כך הרבה בנות חיילות אהובות לא יחזרו עוד לעולם. איך לב יכול להיות כל-כך מאושר וכל כך שבור?"

ונדמה לי שזה הלב של כולנו שהיא כותבת עליו. הלב שחש הקלה מול כל מי שניצל, גם בשבת ההיא השחורה וגם מדי יום עכשיו בלחימה. והלב השבור על כל מי שלא ניצל, על מה שקרה ועל איך שקרה. ופה, ממקום מושבי בארצות הברית הלב מאושר גם מהתמיכה שאנחנו מקבלים ובו בעת נשבר מההתעלמות של האוכלוסיה מאיתנו. מההצדקה של הטבח. לפעמים אפילו מהשמחה בו. שבור ונשבר.

אבל אני רוצה לחזור לשאלה הזאת "איך לב יכול"? ולדבר גם על הכח והשמחה שבלב. מכל השדות האנרגטיים שהגוף שלנו מייצר במרכזי האנרגיה השונים שלו לאורכו, השדה האנרגטי של הלב הוא העצום ביותר. זה שיכול לחצות את המרחקים הרבים ביותר. אנחנו מרגישות את זה למשל כשאנחנו מאוהבות, אפשר ממש להרגיש את האהבה הזאת מתפשטת לרחוק. אם את מאוהבת במישהו באוסטרליה הוא יחוש את האהבה שלך באותו רגע. כי ללב יש כח כזה. ואם את מאבדת מישהו שאהבת ושאהב אותך, את מרגישה את האהבה חוצה גם את המוות. אנחנו מרגישות את זה גם כשאנחנו שבורות לב. ואז השבר הזה גדול מאיתנו וממידת גופנו.

האהבה שהלב יכול לשלוח היא אינסופית. הגישה שלו אל מאגר האהבה בעולם היא אינסופית. והמשאב הזה שנקרא אהבה לעולם אינו אוזל. תנסו. כמה אהבה שלא תשלחו לעולם, תמיד תהיה לכם עוד. ולאהבה הזאת יש כוח. מהטמה גנדהי כתב על זה ספר שלם, על כח אהבה, סאטיהגרהה. הוא הסביר שם מדוע כח האהבה לעד יהיה חזק יותר מכח הזרוע.

המשפט הזה, שאוריה שיננה במשך שש שעות "יש לי כח ושמחה בלב" הוא משפט שמייצר עוד ועוד מהשדה האנרגטי החזק יותר מכל נשק ומכל כוח הזרוע. מה קורה כשאנחנו אומרות אותו שוב ושוב? מה אנחנו מרגישות בלב? ובגוף? נסו את זה. אני ניסיתי את זה השבוע, ובכל פעם שחזרתי על המשפט הזה, הלב שלי ייצר מרחב אנרגטי ממש עצום מסביבי, וזה הרגיש מוגן מאוד, ובעיקר מאוד חזק.

אף אחת מהחברות שלי לא ישנה בלילה בשבועיים האחרונים. לא אלו שבארץ ולא אלו שבחול. גם חברות פייסבוק שלי לא ישנות בלילה. הן מעלות פוסטים "מי ערה"? ומקבלות מבול של תגובות. הן כותבות "1:46" ומקבלות לאורך כל הלילה תגובות שכתובה בהן השעה המתחלפת בשעונים של אחרות עד הבוקר. כי ככה זה כשאת לא ישנה ובוהה בשעון. מחכה שהזמן יזוז. החברות שלי דואגות מאוד. בודקות שוב את הדלת. מניחות קרש מתחת לידית כמו בסרטוני ההדרכה שעברו ברשתות. ישנות עם סכין ליד הכרית. "אני מפחדת שהשינה שלי בוטלה לנצח", כתבה מישהי, ומאות ענו לה, באמצע הלילה: " גם אצלי".

לפני השינה מגיעות אלי מחשבות שמעולם לא חשבתי לפני כן. הן לקוחות מבנק המחשבות המשותף של כולנו. כמה זמן הייתי מצליחה לשמור דלת של ממד סגורה? כמה היה עומד לי הכוח? כמה מהר הייתי מצליחה לרוץ? מאיזה גובה הייתי מעיזה לקפוץ מהחלון? אני חושבת את המחשבות הללו במיטה בקליפורניה בכלל. הפחד לא יודע להבדיל בין מציאות חיצונית לפנימית. וכשהחברות שלי מפחדות אני מפחדת איתן.

אתמול בלילה אמרתי לעצמי את המשפט ששירלי לימדה את אוריה. גם אני נותנת לילדות שלי מנטרות לשינון. האם שירלי אי פעם דמיינה שהמשפט הזה לא רק יציל את הילדה שלה מסיוטים בלילה, אלא ממש יציל את חייה בתוך הסיוט הממשי, הנוראי, שבכלל התרחש באור יום? חשבתי לעצמי שאם יש לנו בנק משותף של פחדים שכולנו חולקות, הגיע הזמן להתחיל להפקיד לתוכו אור ואהבה.

יש לי כח ושמחה בלב.

יש לי כח ושמחה בלב.

נסו את זה.

ותוך כדי, שלחו מהאנרגיה העצומה שאתן מייצרות לכל מי שצריך ממנה עכשיו. לחטופים שלנו, לילדים הרכים והמבוגרים. לפצועים שנאבקים על חייהם. לחיילות ולחיילים בגבולות. לכל אמא שלא ישנה עכשיו.

יש לכן כח ושמחה בלב.

ואם תרצו, כתבו לי במילה אחרי שעשיתן את זה. ספרו לי איך זה עבד.

שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,

. מיה טבת דיין