מהפיכה קטנה גדולה

לפני 76 שנים, כשסבתא שלי התארסה לסבא שלי, היא סירבה להיטבל במקווה. השנה היתה 1947, ברחובות תל אביב חגגו את הכרזת המדינה, וסבתא שלי, תל אביבית מלידה שגדלה בבית חילוני, לקחה פיסת נייר וכתבה עליה כמה מילות התנגדות ונעמדה על מדרגות הרבנות. אחרי שלושה ימים יצא אליה אחד הרבנים וביקש שתיכנס לשוחח איתו בפנים כי ההפגנה שלה לא נראית טוב. סבתא שלי קיבלה היתר להתחתן בלי טבילה, ובמשך כמה שנים עוד כמה כלות תל אביביות הלכו בדרכה, עד שהחוק השתנה.

.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה על סבתא שלי לכמה עשרות אנשים במפגש של "עיר שווה". הפעם הוא ערכתי אותו בשכונות של דרום מזרח תל אביב. אמרתי לקהל תראו את סבתא שלי, שהיתה אישה קטנה, 1.48, ושעשתה מהפיכה קטנה, בארץ קטנה שעדיין לא קמה אפילו. אבל הגודל של המהפיכה שלה נמדד בכך ש-76 שנים לאחר מכן אני לוקחת אותה איתי לכל מקום. ואני דווקא נטבלתי במקווה. אבל רוח המהפיכה של סבתא שלי עוברת בתוכי, וממני עוברת הלאה לאחרות. גם אתן סוחבות איתכן מהפכות קטנות-גדולות כאלה?

.

לעומת סבתא שלי, ההחלטה של תל אביב להפוך לעיר השוויונית הראשונה בישראל, היא מהפיכה גדולה. כי במה מתחילות? במרחב הציבורי שיהיה מוגן יותר לנשים? במספר השירותים הציבוריים שיספיק לנשים ולילדים? במתקני הספורט שפתוחים לכולם אבל נשים כמעט לא מתקרבות אליהם? בעובדה שאפילו לחוף הים נשים נמנעות ללכת כי הן לא בטוחות שם? ואולי במסלולים מוארים של ריצה, ובחוגי ספורט לילדות, כי הוכח כבר שילדות שעוסקות בספורט מגיעות רחוק יותר בחיים, אבל ילדות תמיד מוסללות לחוגי בלט. מהפיכה גדולה. תקציבים גדולים. כבר אמרתי?

.

ובתוך זה אני עוברת עכשיו משכונה לשכונה. לפעמים יושבת עם מאה אנשים בקהל. לפעמים עם שלושים וחמישה. מבררות ביחד מה זה אומר לספר את העולם מנקודת מבט של אישה. שאלה משונה, שכמעט לא נשאלת בעולם שהתרגלנו בו לנקודת מבט גברית, לקולנוע גברי, לכך שכל דבר – רכבים, תרופות, כיסאות, כלי עבודה – הכל מעוצב, ללא כוונה רעה, למידות של גבר. ואיך עושים שתל אביב תתאים למידות של אישה?

.

אני נזכרת במהאטמה גנדהי שבמשך שנים עבר מכפר לכפר בהודו. הודו ענקית. והכפרים קטנים. וגנדהי נעמד במרכז של כל כפר מתחת לעץ ודיבר עם הקהל שהגיע לשמוע אותו. תומכים או מתנגדים. צעד קטן אחרי צעד קטן. שנים של מסע בתת היבשת. עד שבכל רחבי הודו תמכו במהפיכה שלו. אגב, בעיקר נשים תמכו בו. כלומר, המהפיכה שלו היתה לפני הכל נשית. בלי תמיכה נשית הוא לא היה מצליח לשחרר את הודו לעצמאות מידי הבריטים. גם זה אגב התרחש ב -1947.

.

בכל אופן השבוע, ישבתי עם כמה עשרות אנשים בשכונה קטנה, בעיר קטנה בתוך מדינה קטנה במזרח התיכון, ובתוכי היתה סבתא שלי הקטנה עם המהפיכה שלה, וחשבתי על זה שאני מאמינה גדולה במהפיכות קטנות. שהרגע שבו אמא שלי חגגה את קבלת המחזור שלי סימן שינוי גדול בשושלת הנשית שלנו שעד אז התביישה בדם. על כמה אנשים השפיעה המפיכה של אמא שלי? עלי, על בנותי, על בנותיהן, מהר מאוד המספר הזה ישלש את עצמו שוב ושוב.

.

או הרגע שבו סבתא שלי החליטה לשים את אמי התינוקת במרכז, ובכך קטעה שושלת של אימהות נרקיסיסטיות. כמה אנשים היא הצילה בכך? או הרגע שבו הבנו בתוך הבית הקטן שלנו שעבודת האימהות שקופה. שהיא היתה שקופה וברורה מאליה מאז ומעולם, היתה שקופה אצל אימהותינו והנה זה קורה גם אצלנו. ואז לקחנו דף וכתבנו כמה שעות כל אחד יעבוד בעבודת ההורות וכמה בעבודה האחרת שלו והדבר הזה – למרות הבית השוויוני שלנו – שינה את הכל עבורי. איפשר לי באמת לעבוד ולתת גז על כל מה שבער בי לעשות, להתקדם.

.

המהפיכות הגדולות ביותר מתחילות מהרבה מאוד מהפיכות קטנות. ביתיות. לפעמים מתחת לעץ בכפר. לפעמים על דף בודד שמישהי כותבת עליו משהו ב-1947. או זוג כותב עליו משהו ב 2018. והשבוע כשיצאתי משם בלילה וחציתי את איילון לצד השני של העיר, חשבתי את זה בדיוק. ששום תנועה אינה קטנה מדי. והרבה תנועות קטנות הופכות בסוף לתנועה גדולה. ושלכן אני מאמינה בתנועות הקטנות. במהפיכות הביתיות. גם העולם כולו נברא מזוג פרטי אחד ונחש מתחת לעץ אחד.

.

ורציתי לומר לכן את זה. שאם בדיוק תהיתן אם להמשיך או לא, ואם משהו שאתן עושות הוא לא קטן מדי, אז לא, הוא לא קטן מדי. אין דבר כזה קטן מדי.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום

מיה טבת דיין

.