המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 4: בעצם, לאן?

לקח לנו כמעט עשר שנים וחמישה מעברים בארץ ובחול בניסיון לברר לאן בעצם פנינו. גרנו בעיר גדולה ובכפר מבודד, במושב ובעיר קטנה, בדירות ובבתים פרטיים, עם שכנים ובלעדיהם, ניסינו חינוך ביתי וניסינו בית ספר. היינו צמחוניים, טבעוניים, רו-פודניקים, אוכלי בשר. היינו בעולם השלישי ובעולם הראשון. עצמאיים ושכירים.

למדנו שני דברים-

האחד, שהמטריקס הוא אחד אבל היציאות ממנו רבות ומגוונות.

והשני, שמספר שאלות פשוטות עזרו לנו להבין לאן פנינו. אלו הן שאלות הבסיס שלנו (והתשובות להן) ואתם מוזמנים לענות גם ולראות מה יוצא לכם:

- מה אנחנו אוהבים לאכול?
(אוכל אורגני, בסיסי, ועדיף כזה שאנחנו יכולים להכין לבד מן היסוד, ואפילו כזה שאנחנו יכולים לגדל.)

- האם אנחנו שוכני בית או נוודים?
(מסתבר שאנחנו אוהבים להשתייך למקום, אבל לא למקום אחד. למען האמת ספרנו שלושה)

- האם אנחנו אוהבים את משלח היד שלנו?
(כן. לגמרי. אבל במינון שמאפשר דברים נוספים.)

- האם אנחנו אנשי עיר או כפר?
(אוהבים ערים טובלות בטבע)

- חברותיים?
(מספיקים לנו כמה חברים טובים)

- עד כמה דרושה לנו קהילה?
(בערך שלוש פעמים בשנה אנחנו הופכים קהילתיים לערב אחד.)

מהשאלות הללו למדנו שאיננו מתאימים להיות משפחה מטיילת בעולם. שאנו זקוקים לאדמה לגדל בה ירקות, להעמיד לול. שהאדמה צריכה להיות בעיר ושעלינו להיות קרובים לטבע. וכן למדנו שאנו רוצים לחלק את זמננו בין המקומות האהובים עלינו.

נו יופי, אני שומעת את חלקכם מצקצק בלשון, על השאלות האלה אנחנו עונים בחצי דקה, אפילו מפה, מהכיסא במשרד. אבל מה עם ה-שאלה? שאלת השאלות? השאלה שעומדת בינינו לבין הגשמת החלום הזה. בינינו להגשמת כל חלום: מה עם שאלת הכסף?

או! אז על זה יש לי שני דברים לומר. בעצם שלושה:

הראשון - על השפע: אנחנו מאמינים שמרגע שמחליטים דבר מה, מתכווננים אליו בכל התדרים, מרגישים אותו רוטט בגוף שלנו, היקום מסתדר בהתאם וגם השפע זורם למקום שאליו הוא מתבקש לזרום. זה פלא כזה. וזה אולי הסוד הסודי ביותר של החיים.

השני - על תירוצים: תמרה חברתי החכמה לימדה אותנו שכמעט בכל פעם שאנחנו נמנעים ממשהו בתואנה שאין לנו כסף, האמת היא שהכסף הוא רק תירוץ. הוא מחפה על פחד, או על קיבעון מחשבתי, או על סיפורים אחרים שאנחנו מספרים לעצמנו.

(מאז, בצמתים של הכרעה, אנחנו מדמיינים כיצד היינו נוהגים לו היה לנו כסף ללא הגבלה. ולפתע כל התשובות האמיתיות מגיעות).

השלישי- על דובים: שאלת הכסף חשובה אבל היא לא באמת שאלה מכריעה ביציאה מהמטריקס. שכן היציאה מהמטריקס היא קודם כל יציאה מ - (המטריקס)
רק אחר כך היא יציאה ל -

למה הכוונה?
נניח שאתם ביער, יער שהכרתם כל חייכם, ולפתע מגיע דב ומאיים לטרוף אתכם.

יש להניח שלא תעצרו לשאול: איזה דב זה? גריזלי או דב קוטב לבן? ואולי זו בכלל דובה בתקופת הייחום שלה? האם כף יד אחת שלי תשביע אותה או שעליה לבלוע את כולי כדי לשבוע?

כמו כן לא תשאלו: מה מחכה לי בחוץ? דובים או בני אדם? האם יש מקלחת? אסלה מרחפת? האם מזג האוויר נוח? איך הנוף שם בחוץ? וכמה עולה קפיריניה?

יש להניח שפשוט תברחו כל עוד נפשכם בכם.

תברחו מ -
לא תברחו ל-

מובן שהמטאפורה הזאת, שבמהותה מתבססת על משל החץ הבודהיסטי, מסתיימת כאן.
המטריקס אינו יער עם דובים. הייאוש בו נוח. ואין הצדקה להימלט ממנו לגמרי ללא כל תכנית כלכלית.

במקרה שלנו, היציאה מהמטריקס היתה יציאה מעיסקה גרועה. עיסקה שבה שילמנו בשנים הכי טובות שלנו בעבור תחושות קלושות של יציבות וביטחון. עסקה גרועה אבל מתוחזקת היטב על ידי כולם- המשפחה, הסביבה, בתי הספר, מקומות העבודה, הממשלה. כי כל אחד מאלה מקפיד מאוד לשמר את המטריקס מסיבותיו הוא.

רק שבשונה מהם, אנחנו איבדנו את הסיבות שלנו.

עד כדי כך שהשאלה ״לאן״ איבדה משקל.
ושאלת הכסף לא היוותה קריטריון אם לצאת או לא.

לכן, למי שכותבים לי שהם בשלים לצאת מהמטריקס אבל עדיין לא ״תפור״ להם עד הסוף עניין הכסף אני אומרת: אולי עוד לא הגיע אליכם הדב.

בסך הכל, לא כולם חייבים לזוז.

אם אנחנו חייבים לעצמנו משהו זו שאלה אחת: האם המסלול האוטומטי שעוצב עבור כולם מתאים באמת לכל אחד מאיתנו?

שבת שלום ואהבה ❤️

[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמה לראשונה בפייסבוק באוגוסט 2016]