יוצא ששוב אנחנו מפרקים בית שלם ומוסרים הלאה את כל רכושנו. עשינו את זה שנה לפני שנסענו לפה. חילקנו הכל ועברנו להתגורר עם אבא שלי, למלא את הבית שהתאלמן מאמי ולחסוך כסף לקראת המסע שלנו. והנה שוב אנחנו לפתחו של מסע. וארבע המזוודות שהגענו איתן לפה- קלים כמו הרוח- הפכו לבית שלם עם מדפי ספרים ושידות צבעוניות וקערות פירות וכלי מטבח ולגו בכל מקום. עוד ועוד לגו.

אז יש את האפשרות לצלם הכל ולהעלות לקרייגסליסט שהוא הלוח יד-2 המקומי ולהתחיל למכור, את זה בעשרים דולר וזה בחמישה וזה בשבעים ואולי בסוף להישאר ביד עם כמה מאות דולרים ותחושה כלשהי. אולי של סיפוק. אולי של התשה. לא יודעת, מעולם לא ניסינו את זה.

כי כשהגענו כמעט לא קנינו כלום. הדברים זרמו אלינו- ממשפחות מקומיות שעברו דירה, ששיפצו, שהילדים גדלו. פתאום היתה לנו ספה מהחלומות. פינת אוכל כיפית למידותינו. שידות עתיקות שלא חלמנו שיהיו לנו. מנורות, משחקים לילדות, ספרים, מה לא. שוב ושוב התגלו מלאכים שפתחו בפנינו את הבית ואת הלב ופשוט העבירו לנו את הרהיטים היפים שלא היה להם עוד שימוש בהם. זה היה מרגש כל כך שעד היום אני זוכרת אותם. כל מפגש ומפגש.

ועכשיו, כבר כמה שבועות שאנחנו מחפשים את הידיים הנכונות למסור להן כל דבר ודבר. זה מעייף מאוד. זה עיסוק אינסופי בעולם החומר. מעט מאוד שירה. המון אנשים ופריטים. ולפעמים מתחשק פשוט לזרוק הכל ודי.
ואז היום, כאילו כדי לחזק אותנו בדרך, פגשנו במקרה באיזה גן שעשועים זוג כורדיים בני גילנו שהגיעו לפה כפליטים מסוריה. הוא מנתח. היא עובדת סוציאלית ואופה. שלושה ילדים. שנתיים של מלחמה נוראית בסוריה גרמו להם להימלט בלי תעודות. 13 חברים שלהם איבדו ילדים. חמש שנים חיו בהימלטות בעירק. לפני שנה קיבלו ויזת פליטים לקנדה. מישהו היה צריך לפי חוק לקחת עליהם חסות. ומי לקח עליהם חסות? אחד מבתי הכנסת של ונקובר! בלי זה לא היו מגיעים לכאן. הם אומרים ״היהודים פשוט הצילו את חיינו״.

הם אחד הזוגות מרחיבי הלב שפגשתי לאחרונה. וכמונו – גם הם פעמיים מסרו את כל רכושם לאחרים. פעם אחת בסוריה, פעם שניה בעירק. מחר הם יבואו לקחת מפה מיטות לילדים, כיסאות, אולי מטבח צעצוע. אולי עוד דברים קטנים. הם הזכירו לי את התנועה שאנחנו נמצאים בה כבר כמה שנים, מאז שהחלטנו לשנות את חיינו: תנועת החיים שנותנת ושמקבלת.
זו התנועה שאיפשרה לנו לתת הכל מתוך אמון מלא בשפע היקום ובכך שלא יחסר לנו דבר.
היא איפשרה לנו לחזות בביתנו מתמלא מאפס. תוך ימים.
היא מאפשרת לנו עכשיו לתת שוב, בדיוק למי שצריך, להתרגש בכל מסירה כזאת מחדש, לראות אנשים שבים להאמין שוב בטוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פעם, כשרק הכרתי את הראל, הייתי בלחץ על כמה אלפי שקלים והוא אמר לי משפט שמאז משמש כותרת לדרך שלנו. ״הכמה אלפי שקלים האלה לא יעשו אותנו עשירים או עניים יותר״. הוא בעצם כיוון את המבט שלי למקום אחר. ומאז הפרופורציות שלי באמת אחרות.
עכשיו התנועה הזאת, ששוב אנחנו זוכים להיות חלק ממנה, של לתת הכל, ובעת הצורך לקבל מה שצריך, היא העושר האמיתי. או אם תרצו, החיבור האמיתי, לדעתי, לתדר של אמון בעולם ובשפע.