חיי קרוון – פרק 1

טסנו חמש וחצי שעות ועדיין נחתנו באותה ארץ. דברים כאלה כנראה לא יפסיקו להפליא את מי שמגיע מארץ קטנה. הטלפון נדלק בתום הטיסה. אותו סים קארד. אותה שפה. אותו רישיון נהיגה. אפילו אותו סופרמרקט עם האירגון הפנימי המוכר במדפים. רק השמיים בהירים מאוד ואחרים.

המשך קריאת הפוסט "חיי קרוון – פרק 1"

כמה הרהורים על תודעת שפע

יוצא ששוב אנחנו מפרקים בית שלם ומוסרים הלאה את כל רכושנו. עשינו את זה שנה לפני שנסענו לפה. חילקנו הכל ועברנו להתגורר עם אבא שלי, למלא את הבית שהתאלמן מאמי ולחסוך כסף לקראת המסע שלנו. והנה שוב אנחנו לפתחו של מסע. וארבע המזוודות שהגענו איתן לפה- קלים כמו הרוח- הפכו לבית שלם עם מדפי ספרים ושידות צבעוניות וקערות פירות וכלי מטבח ולגו בכל מקום. עוד ועוד לגו. המשך קריאת הפוסט "כמה הרהורים על תודעת שפע"

האמנית הישראלית שיצאה מהמטריקס ועברה למערב קנדה: ראיון עם אליאור שניר

אני מתרגשת להכיר לכם את אליאור שניר. זה עתה בילינו ביחד ארבעה ימים מהממים. אליאור היא דוגמא חיה ונושמת ומאירת פנים למי שיצאה מהמטריקס ומצאה את עצמה בבית עץ יפהפה על ראש הר, בעיירה ציורית קטנה במערב קנדה. המשך קריאת הפוסט "האמנית הישראלית שיצאה מהמטריקס ועברה למערב קנדה: ראיון עם אליאור שניר"

הגבול היחיד שלך הוא אתה

1.

גם זה מהסממנים של המערב הפראי העצום הזה – מקומות מופיעים פתאום על הדרך ואז נעלמים כלא היו. מה מתחיל אותם? מה מסיים? כשהם מופיעים הם שם על כל בתיהם הצבעוניים, הפאב, מכבי האש, חנות הבגדים יד שנייה. וכשהם נעלמים ההיעלמות מוחלטת. הנוף בולע אותם מהר כל כך שמיד הם נדמים לחיזיון שווא. במה זה שונה מהנסיעה הקרויה ״החיים״, עם הבהובי הערים, האירועים, האנשים שמופיעים ומיד נבלעים בעבר הולך ומצטבר, נשארים כזיכרון? זה לא שונה. המשך קריאת הפוסט "הגבול היחיד שלך הוא אתה"

ארץ אנשי הקצה

1.

זו ארץ לא זרועה. מערב פרוע. עיירות נידחות. בבית בו אנחנו ישנים בלילה, האנשים צדים את הבשר שהם אוכלים. מבקעים בגרזן בולי עץ לחימום. נוסעים באופנוע הארלי דייוידסון לאורך כביש הגבול עם ארצות הברית. והגבול הוא לא גבול- אין בו גדר או סימן: עד העץ הזה קנדה, מהעץ הזה אמריקה. ואף עץ לא יודע שהוא כזה. המשך קריאת הפוסט "ארץ אנשי הקצה"

עיירות מחוקות בלתי נשכחות

1.

יש אנשים שהחיים מובילים אותם למקומות גדולים. הדרכון שלהם נראה כמו מפת בירות האופנה ״לונדון-רומא-פריז-ניו יורק-טוקיו״ ויש אנשים כמונו, שאיכשהו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מחדש ברחובה הראשי היחיד של איזו עיירה נידחת, על רוב דלתות החנויות השלט ״סגור״, אם משהו פתוח זו מספרה, יש בה פוסטרים של אלביס, תספורות של אלביס, לפעמים חתיכה מקורית מהקולר של הכלב של אלביס, ולהשלמת הכנסה מוכרים בה גלידה בשישה טעמים שאף אחד מהם לא וניל ולא שוקולד. המשך קריאת הפוסט "עיירות מחוקות בלתי נשכחות"

המסע להתחמקות מנטילת אחריות (ואיך זה נהיה)

אנחנו בתקופה כזאת שאנחנו לא יודעים בה כמעט כלום.

זה קשור לצעד הבא במסע שלנו – הנסיעה המתקרבת לישראל (לכמה זמן?), לבית שיש לפרק (איך?) ולבית שיש לארגן (אבל איפה?) ולהמון חוקים וסעיפים של משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד הפנים (אבל איפה משרד הלב?) המשך קריאת הפוסט "המסע להתחמקות מנטילת אחריות (ואיך זה נהיה)"

המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 9: שיקול הדעת מול שיקול הלב

היינו בארץ
פגשנו המון אנשים אהובים, נהדרים
הספקנו לקיים מפגש אחד על היציאה מהמטריקס
ובו פגשנו עוד אנשים מיוחדים במינם
נשאלנו המון שאלות
על חלקן היו לנו תשובות
באחרות אנחנו עדיין מהרהרים

המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 9: שיקול הדעת מול שיקול הלב"