״ספרי ההיסטוריה שיעסקו במגפת הקורונה עדיין לא נכתבו. עם זאת, שירת הקורונה נכתבת במרץ, כמעט מאז פרוץ המגפה, וכעת רואים אור ספרי שירה שהקורונה משחקת בהם תפקיד ראשי. אחד מן הספרים הללו הוא איך להסתדר עם המצב, ספר השירה השלישי של המשוררת והסופרת מיה טבת דיין.השליש הראשון בספרה החדש של טבת דיין מצייר באופן גלוי וחשוף לחלוטין תמונת עולם אישית ומשפחתית מימי הסגרים. אין בשירים אלה ולו גרם אחד של נוסטלגיה מזויפת, אידיאליזציה או המתקת הגלולה – הדברים מתוארים כהווייתם, על כל הקשיים של היות אישה, רעיה ואמא בימי הסגר. כך למשל נפתח הספר "אֲנִי אוֹסֶרֶת עַל הַיְּלָדוֹת לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה "אִמָּא" / אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב. תָּבִינוּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶן, / אֲנַחְנוּ סְגוּרוֹת פֹּה כְּבָר שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וַאֲנִי // חַיֶּבֶת לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי. [...] הֵן כְּבָר יִסְחֲבוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה / כָּל הַחַיִּים".

ואכן, בחטיבת הספר הפותחת מתוארים בצורה נפלאה שלל אירועים והבחנות קטנות המציגים את חוויית המגפה היום-יומית והאישית, ואת המצב הנפשי הזקוק להצלה. שירתה של טבת דיין מתאפיינת בדיבוריות רגישה ומכוונת, המשלבת לעיתים גם הומור שחור ומר: "אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם? / מָתַי הִתְרַחַצְתִּי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה? / הַטְּרֵנִינְג הַזֶּה עָלַי לְפָחוֹת שְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת. [...] עָצַרְתִּי אֶת הַנְּשִׁימָה לִשְׁתֵּי קוֹמוֹת, / בָּרִיצָה לְמַעְלָה, כִּי מֵחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת יָצָא // שָׁלִיחַ בְּלִי מַסֵּכָה. הַאִם אָמוּת / מֵחֹסֶר סְפִיקַת חַמְצָן בַּמֹּחַ / אוֹ מִמָּה שֶׁהַשָּׁלִיחַ הִשְׁאִיר אַחֲרָיו בָּאֲוִיר?"

בתוך שירי המגפה מצליחה המשוררת לשלב גם מבט מפוכח, רענן, משעשע ונוגע ללב בה בעת, על זוגיות בימי קורונה: "יֵשׁ זוּגוֹת שֶׁאוֹמְרִים זֶה לְזוֹ / אִם לְהִתָּקַע כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן בַּבַּיִת / אָז רַק אִתָּךְ. אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים / שֶׁהַגָּאוּדָה כְּמֵהִין מְנַצַּחַת // בְּלִי תַּחֲרוּת אֶת שְׁאָר הַגְּבִינוֹת בַּמְּקָרֵר", ועל חוויית ההורות שלה לבנותיה: "הַבַּת הַבְּכוֹרָה שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת אַתְּ הָאִמָּא הֲכִי טוֹבָה בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ אֲנַחְנוּ חַיָּבוֹת לְהַפְסִיק עִם הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, אֵין אִמָּהוֹת הֲכִי טוֹבוֹת בָּעוֹלָם, אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא בְּטוּחָה שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ עוֹלָם".

לבד משירי הקורונה הנפלאים והמהודקים, הספר כולל בתוכו גם שירים רבים שאינם עוסקים במגפה. יש בו שירי אובדן יפהפיים ונטולי פאתוס; כמה מהם שירים על אמה של המשוררת, שאובדנה מאכלס גם את ספריה הקודמים של טבת דיין, כמה מהם שירים על מותה של אורית מוסינזון, חברתה הטובה, ואפילו מסתתר בתוכם שיר זיכרון מתוק ומרגש לכלבתה המתה.רבים מן השירים שבספר עוסקים בחוויית ההורות ובנשיות. גם בשירים אלה המשוררת יודעת לשלב בין דיבור ישיר, רציני וכואב לעיתים, לבין חוש הומור שמכסה על הפצעים: "אֲנִי מְחַשֶּׁבֶת: עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּשָׁעָה, / מֵאָה בִּימָמָה, אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה / מֵאוֹת הִתְכּוֹפְפ וּיוֹת בְּחֹדֶשׁ. / וּבַחֲפָצִים: חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף / פְּרִיטִים שֶׁיֵּשׁ לְהָשִׁיב לִמְקוֹמָם. / קָרָאתִי פַּעַם שֶׁכְּאֵבִים בְּגַב תַּחְתּוֹן // נוֹבְעִים מִדְּאָגוֹת כַּלְכָּלִיּוֹת. / זֶה בֶּטַח נִכְתַּב עַל יְדֵי גֶּבֶר. כְּמוֹ גַּם // סִפּוּר הַבְּרִיאָה. וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. / בַּתָּנָ"ךְ שֶׁלִּי, אֱלֹהִים עוֹלֶה מִן הַכִּיּוֹר / בָּעֶרֶב, כְּשֶׁהַמִּטְבָּח נָקִי".

השיא העוסק בחווייה הנשית, אך למעשה בחווייה האנושית, הוא "לכבוד שירות הלקוחות באתר ויקטוריה'ס סיקרט", הנפתח כך: "אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָכֶם בְּעִנְיַן הַחֲזִיָּה / מִדֶּגֶם לַיְלָה שָׁחוֹר עִם כּוֹכָבִים, / שֶׁנִּמְכֶּרֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תִּשְׁעִים בָּאֲתָר. / הִצַּעְתֶּם לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּכָל בְּעָיָה". משם מגוללת טבת דיין את הבעיות האקולוגיות שבייצור חזיות, הבעיות הפסיכולוגיות בתעשיית החזיות, המעודדות דימוי גוף שלילי, ובעיקר את האשלייה הפרסומית שבתעשיית החזיות בפרט ובתעשיית הפרסום בכלל, שהבטחתן משוללת קשר למציאות הכואבת: "הַבְּעָיָה הִיא / שֶׁכָּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי / מִתְגָּרְשׁוֹת עַכְשָׁו. אֲנַחְנוּ / בַּגִּיל הַזֶּה. לִשְׁתַּיִם מֵהֶן יֵשׁ מְאַהֵב / וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית בַּעֲלָהּ עָזַב בְּאֶמְצַע / הַלַּיְלָה, וְהַחֲזִיָּה הַשְּׁחֹרָה הַזֹּאת - / הַאִם תּוּכְלוּ לְהַבְטִיחַ לִי שֶׁהִיא / מֵהַסּוּג שֶׁלֹּא עוֹזְבִים?"

בספר שלישי מהודק ובשל, של משוררת מפותחת וחכמה, טבת דיין מצליחה לכלוא, בשירה דיבורית מכוונת ומדויקת, את הבעיות של אישה, אמא, רעיה, בת ואחות בעת הזאת בכלל ובימי הקורונה בפרט. המבט השירי המפוכח הנוטה לפריזמה פסיכולוגית-רוחנית-אקולוגית-פמיניסטית, מצליח להאיר את השירים באור קיומי הרלוונטי לחיים, ולהעניק באמצעותם מפלט מפני ההתמודדות היום-יומית עם ההווה – להציע דרך להסתדר עם המצב.״