כדי להסתדר עם המצב, נדרשה מיה טבת דיין לשורה של אלתורים. קודם כל, היה האוטו. בבית, דירת שני חדרים בתל אביב, שהופקעה בידי שלוש בנות צעירות ואביהן, לא נותר מקום לנשום. טבת, למרות העדר האפשרויות, החליטה לצאת מהנאחס ומהבית. בוקר בוקר היתה מתעוררת, מורחת אודם בצבע עז ויורדת, המחשב הנייד בידיה, אל המשרד.
והמשרד, באותם ימים של סגר הקורונה של ראשית 2020, היה על גלגלים. בסיד סטיישן הרחבה והאמינה, רכב משפחתי חסר יומרה, הפכה טבת דיין ממשוררת למנחת סדנאות כתיבה. כדי לצאת מהקיפאון, ועל סמך התגובות הנלהבות לחיי הרשת השוקקים שלה, היא הקימה את מיזם "קהילה כותבת", שבשיאו, ימי הלחץ והתקיעות ההם, נמנו עמו מאות בני אדם מוטרדים בטרנינג. ובין לבין, בשמונה שעות יומיות של הימלטות מארבעת הקירות (מהכנת ארוחות והגשתן, מקיפול כביסה, מלא לדעת יותר מבנותייך על מצבו של העולם), היא כתבה.
הרבה תועד ברשת החברתית ולכן היתה הפנייה שקיבלה יום אחד, מנציגה של חברת הרכב ג'נרל מוטורס, משעשעת, גם אם לא לגמרי מפתיעה. "היא כתבה שהם רוצים לעצב מכוניות לאנשים כמוני ושאלה מה נחוץ כדי להפוך אוטו למשרד", טבת דיין מספרת. כמו כל שיריה, שיש בהם ממד סיפורי חזק והטמרה של היומיומי והפשוט, גם האפיזודה הזאת התגלגלה לשיר. וגם בו היטיבה טבת דיין לרכז את היומי לכמוסה דחוסה, כמעין חור תולעת לחטוף דרכו את הקורא אל עולמה.
"52 ימים לסגר: האוטו", שנחתם בקטע המצוטט לעיל, הוא אחד משמונה השירים בחטיבה "אוויר", הפותחת את ספר השירה השלישי של טבת דיין. "כדי להסתדר עם המצב", שמו של הספר שיצא בסוף הקיץ, הוא יצירה עכשווית מאוד. רוח המגיפה והעתיד הבלתי נשלט, חרדת המוות והעולם המשתנה, הנתון במגיפה ולקראת אפוקליפסה אפשרית, קיימים בו כמעט כאילו היה רשומון של חוסר האונים המתלווה לחיים בעת הזאת. טבת דיין נותנת בו תוקף וקול לכל מי שאסרה על ילדיה "לומר את המלה 'אמא' אחרי שמונה בערב" (כמו בשיר הפותח את הספר), אבל הוא מורכב גם מנושאים אחרים המזוהים איתה. יש בו שירי אבל, על אמה ועל חברתה הטובה אורית מוסינזון. יש בו מחשבות על הגירה ונדודים, אלו שהתנסתה בהם וחזרה מהם, על אקולוגיה וכלכלה ובכלל. כמי שבעצמה חולשת על כמה דמויות ואינסוף הגדרות ועיסוקים, נראה הספר החדש כמו מדגם מייצג לטיפוס שהיא.
"בהודו העתיקה היו תחרויות בין משוררים", היא מספרת. "המנצח היה מקבל עדר פרות שהקרניים שלהן מצופות זהב, זה היה אקזיט, ה-אקזיט למשורר. אבל מי שכתב שיר רע? המלך היה משליך אותו לבריכת תנינים. היה רגע שסיימתי את הדוקטורט והתחלתי לדבר עם האוניברסיטאות מה הלאה, תקן, מסלולים. שם היה לי איזה רגע של התעוררות. כל חיי רציתי לכתוב, אבל כשהייתי צעירה חשבתי שאין לי מה לומר לעולם, והעיקוף הזה דרך האוניברסיטה השכיח ממני מי אני.
"הייתי אז בת 35, אמא לשתי בנות, נשואה להראל. כבר היו לי תלמידים, קורסים, פרסים והצעות, ועל כל מה שנבנה ב-12 שנים רציתי לוותר. עמוק בלבי הרגשתי שאני אמורה לכתוב כי כבר יש לי מה לומר. מאז יש לי הסכם שפע עם היקום. אני אעשה הכי טוב שאני יכולה, לא אפחד מעבודה קשה, והיקום ידאג שלא יחסר לי דבר".
בגיל 46 נראית טבת דיין כמו מפעל של אדם אחד. היא ד"ר לפילוסופיה הודית שציינה את קבלת הדוקטורט בקעקוע מנטרה בסנסקריט על גבה: המנטרה של לומדי השפה המתחננים שתשכון על לשונם (ועל זרועותיה פרחים, איל סבוך קרניים, חתול שחור ומנדלות). היא גם מנחת סדנאות כתיבה, משוררת ובשנה האחרונה גם מסאית (כאן במוסף "גלריה שישי"). בין לבין היא תלמידתו של ד"ר נאדר בוטו, ממציא השטיפה האנרגטית, ומאחוריה גם לימודי תקשור וקשר חם עם מתים נבחרים.
בחודשים האחרונים היא מחברת את כל הקצוות האלו במעין מסע הופעות שהיא עורכת לאורכה ולרוחבה של הארץ בחצרות של אנשים פרטיים, בפני קהל של עשרות בכל פעם. כבר הופיעה ביחד עם רונה קינן ובאירוע מיוחד לזכרו של יהודה עמיחי – עם בתו; בפני חובבי שירה ביישובים רחוקים; מול קהל של פסיכולוגיות במושב ליד גדרה ומול פסיכואנליטיקאים שאיתם שקעה בשיחה על אבל שהתגלגלה לשיחה על נשמות המתים. כך עברה ב-26 בתים, 12 מהם ביחד עם בעלה, איש ההייטק הראל דיין, ובנותיהם, אביגיל בת 13, נעמי–לי בת 11 ואלינור בת 5. היא חיה תקופות ארוכות באוסטרליה, במזרח הרחוק, בקנדה, בהודו, בארה"ב ושוב בישראל. את כל אלו חשוב להזכיר מפני שאת הדחף לנדוד נדמה שאי אפשר לנתק מטבת דיין. לא מהתפניות בקריירה, לא מההרפתקנות ששלובה בה, אפילו לא מהפואטיקה שלה. וכל אלו גם קשורים לאופן שבו התגלגלה לכתיבה.
היא נולדה בתל אביב וגדלה בהוד השרון להורים "בוהמיינים והיפים כאלה, שהלבישו אותי בגלביות לבנות וקנו לי בגדים בשוק הפשפשים". אביה הוא דב טבת, לשעבר בכיר בתעשייה האווירית, ואמה היתה עפרה טבת, מגישה בגלי צה"ל ובטלוויזיה החינוכית ובמאית סרטים תיעודיים. בביתם התארחו בין היתר נעמי שמר וחברתה הטובה של אמה, אשת התיאטרון נאווה צוקרמן. אמה היתה, עודנה בעצם, יסוד מהותי בחייה ומי שהשיחה איתה לא הסתיימה מעולם.
כשהיתה האם בת 52 חלתה בסרטן. היא נותחה ולכאורה החלימה, אבל חמש שנים אחר כך התברר שהסרטן התפשט בגופה. היא שרדה שמונה שנים נוספות, "חיה יפה, עשתה סרטים וטיילה בעולם, עד שהתחילה אצלה מה שנראה כמו קריסת מערכות ולנו בבית היה רק אקמול. לקחנו אותה לבית חולים ומהר מאוד היא קיבלה מורפיום אל מותה", נזכרת בתה. "לבית החולים היא לקחה ספר, היא ציפתה להשתחרר, היו לנו תוכניות. אף אחד לא חשב שהיא הולכת למות. עד כמה שעות לפני זה, הייתי בטוחה שאציל את חייה. 26 שעות שכבתי לידה וחיכיתי שהיא תמות בזרועותי. ליטפתי אותה. שרתי לה את שירי הערש שלנו. היא לא מתה. ואז הגיעה עוזרת הבית שלה, לא יודעת למה דווקא, והיא אמרה לי, 'אמהות לא מתות בזרועות הבנות שלהן, את צריכה לתת לה למות וללכת'. זה היה נורא אבל הלכתי, ו-20 דקות אחרי זה היא מתה".
מאוחר יותר באותו היום, בבית הוריה, לא הצליחה טבת דיין להתגבר על ההרגל לספר הכל לאמה. היא החלה לכתוב לה מסרון, אבל ההכרה הכתה בה. "מה שכתבתי יצא בצורה של שיר. מוזר. זה לא היה בשפה שלנו בכלל. הייתי מוכרחה לספר לה, כמו שהכל סיפרתי לה, שהרופא לא הצליח לקבוע את מותה כי למרות שהיא הפסיקה לנשום, הלב שלה לא הפסיק לפעום. ראיתי את אמא שלי מוגשת אל המוות, כמו עובר שעדיין לא נושם אבל יש לו דופק. בהינדואיזם יש משפט 'הזמן מבשל את כל היצורים'. מרגע שאנחנו נולדים, הזמן מבשל אותנו על אש קטנה ולפני שאנחנו נשרפים אנחנו מוגשים אל עולם האלים. ראיתי איך אמא שלי, קטנה ורזה, לא נושמת ועם הלב הפועם הזה, מוכנה להיוולד את הלידה הבאה שלה. לפני שהיא מתה הספקתי להגיד לה, 'לא תיכננו ככה, אמא'. אמרתי לה, 'תלכי בנחת. כל גלגול שתיוולדי אני אבוא אחרייך'. פעם לא יכולתי לספר את זה בכלל. היא הינהנה, היד שלה ליטפה אותי וידעתי שיש בינינו הסכם. שום דבר מזה לא הגיוני. עדיין נעתקת נשימתי כשאני נזכרת, תשע שנים".
"ויהי ערב, ויהי תוהו, ויהי פי תהום.
והשקט עמד מלכת.
ורופא צעיר אחד נכנס ויצא
ולא הצליח
לדעת אם הלכת או אם
עדיין הנך. כי בסופך
לא היית עוד נשימה
רק משק כנפיים מרחף,
של פרפורי הלב.
זוכרת?
ממש כפי שהייתי פעם אני
בבטנך. לב ולב, ולא
נשימה
ראשיתי עובר של חיים.
וסופך עובר של מוות".
"מתוך "ויהי ערב ויהיה תוהו", 2015)
אמא שלך הפכה אותך למשוררת. המוות שלה בעצם הביא אותך לשם.
"לגמרי. את השיר הראשון כתבתי בלילה שבו היא מתה. אצלי היא חזרה להיות נורא נוכחת. בלי גוף ובלי זמינות סלולרית, הסכמתי לקבל את זה, וברגע שזה קרה הצלחתי ללמוד לתקשר איתה שוב. אני מרגישה אותה, היא אומרת לי דברים, פותרת לי בעיות, מוצאת לי חניה בתל אביב. אנחנו מוקפים בקרובים בלי גוף ותרבותית למדנו לא לתת להם מקום. למדנו לסגור את זה. בהודו המתים האלה חיים וקיימים ליד, אבל אנחנו בחרנו תרבותית לא. פעם דיברתי עם המורה שלי ואמרתי לו, 'יש חיים ויש מוות'. הוא אמר, 'לא. יש חיים ואז יש חיים ואז יש חיים ואז יש חיים'. שום חומר בעולם לא נעלם, הכל משנה צורה, נרקב לאדמה ומשנה צורה. כל החומר נשאר, גם אם הוא קטן מכדי לראות או נמס או מתמזג. כלום לא נעלם. המורה שלי אמר לי, במבטא ההודי שלו, 'למה שתרצי לחשוב ככה? מה יוצא לכם מלחשוב שמוות הוא היעלמות של מישהו?' אנחנו לא נותנים פתח למתים להיות איתנו. מכל הדברים, להניח שדווקא אמא שלי נגמרה? כל היצורים ממשיכים להתקיים בדרכם ורק עפרה טבת נעלמה? אני לא מצליחה להשתכנע בזה".
כל השירים שכתבה באותה התקופה הפכו לספר שהקדישה לאמה המתה. מאז, היא מספרת בחיוך (אבל ברצינות גמורה), כרתה הסכם עם אמה שתוכל לכתוב עליה רק פעם בשנה. ההסכם הזה נקבע אחרי פרסום הספר, כשעברה המשפחה לחיות בקנדה, "ואז הלכתי לבדוק שאני יודעת לכתוב שירה ולא רק עליה".
טבת דיין ובעלה, נאמנים להסכם ביניהם שלפיו יעברו דירה, בישראל ובחו"ל, בכל כמה שנים, התגלגלו לקנדה כמעט במקרה, אחרי שביקרו חברים. כשחזרו לארץ מהביקור הסדירו מסמכים ורכוש ובחרו באזור שליו, על סף הים והיער, לא רחוק מהעיר ונקובר, "כי זה היה מקום שהיה הגיוני שהיא לא תהיה בו. היא לא היתה חסרה בו, כי היא לא היתה בו מעולם. פה למשל", היא מחווה בידיה על הרחוב מחוץ לבית הקפה בתל אביב, "היא מאוד חסרה לי כי קרוב מאוד לפה גרה החברה הכי טובה שלה. היא אמורה להיות פה. במערב קנדה ביער – פחות".
שם, בקנדה, חיה משפחת טבת דיין במעין הפסקה מודעת מהחיים כפי שהכירו אותם, "פרישה מהמטריקס", כמו שהיא קוראת לזה. הם התפרנסו מהשכרת דירת שני החדרים שלהם ומחסכונות, ריהטו ולבשו רק יד שנייה ומעולם לא הוציאו יותר מ-18 דולר על פריט לבוש ("זה היה מעיל סקי מטורף, גם הוא יד שנייה"). טבת דיין כתבה שירים שנאספו לשני ספריה הראשונים ובלוג מצליח והתבוננה בבנותיה נטמעות אט אט והופכות למקומיות. ואז, אחרי כמה שנים, החליטה לזוז שוב. המשפחה עקרה זמנית להודו, לעיר היוגה מייסור ("עיר מאוד נעימה עם בית חולים מערבי") שבה שהו כבר תקופות בעבר. זמן קצר לפני שהתחילה הקורונה, שבה המשפחה לישראל.
"הזרות נורא מעייפת", היא מסבירה. "בגלל שהאנגלית שלך היא לא במבטא מושלם מקומי, מתייחסים אלייך לפעמים כמו טיפשה. את צריכה להיות מאוד מפורסמת כזרה כדי שיידעו שאת דייוורסיטי (מונח עכשווי פופולרי מסוגת העוררות התקינה פוליטית, שממקם גבוה ערכית גיוון אתני, ג"א) ולפיכך כן אדם מעניין ולא סתם זרה נחשלת. הם לא מפענחים אותך ואת לא אותם. הגירה, כמו שאמרה לי אמא שלי, היא במקרה של חיים או מוות. זה לא כיף, זה גובה מחיר גבוה מהאדם, מהשייכות והבריאות וההליכה עם הייעוד שלך".
את שביל פירורי הלחם של ההחלטה לחזור אפשר כמובן לזהות בספר. במקרה של "כדי להסתדר עם המצב", זוהי פואמה של 27 בתים הנקראת כסיפור מתח ומלודרמה גם יחד. היא מערבת מנטליות שונה, זיכרונות ילדות, שכנות טובה ושכנות רעה ואת הרעיון המופלא של החתמה, אותו תהליך חייתי פלאי של צריבת שייכות. "אני רוצה להחתים את הבנות שלי כמו אפרוחים, סלמונים, שועלים", כותבת טבת דיין לקראת סופה של הפואמה. "כמו שגלילה החתימה אותי, אם לא מאוחר מדי. אני רוצה שהן ישמעו את הצליל הבלתי נשמע/ של הדם שלנו, יזהו את ריח כפות ידי, ישתייכו אלי/ בזרות האינסופית של הארץ הזאת" ("שדות זרים").
ועכשיו, רחוק מאוד מהיער בוונקובר, היא מסבירה: "לא רציתי שיהיה לנו פער של הגירה בתוך הבית, שהילדות יגדלו ויהפכו להיות קנדיות. בעצם הבאתי אותן לפה כדי להידבק בזהות שלי. זה אגואיסטי אבל זה גם בשבילן. היה נראה לי שלהיות במדינה כשאמא שלך היא מהגרת, זה קצת לאבד את אמא. רציתי שיהיה לי אותן ושלהן תהיה אמא. דקה לפני שהגדולה שלי נהייתה לגמרי קנדית, הבאתי אותן לכאן. רציתי להיות במקום שאני שייכת אליו, גם אם אני מבינה שהמקום שאני שייכת אליו הוא הרבה פעמים פוגעני כלפי וכלפי הבנות שלי".
פוגעני באיזה אופן?
"מעצם זה שמערכת החינוך גרועה, למשל. באסיפת ההורים אמרה המורה שהבת שלנו חייבת להתמודד ולהתחשל. זה היה בתגובה לזה שאמרנו שהמורים צועקים בכיתה. זה בסדר שהיא תתמודד ותתחשל, אבל אולי פשוט לא תצעקו? הילדות שלי עדיין נקלטות פה והן כל הזמן שואלות למה, במעין מבט חיצוני, ואני צריכה לענות להן על דברים שאני רגילה שהם ככה. למשל נתפסנו במטח הטילים הראשון, אני והן, בנסיעה באוטו. פעמיים עצרנו ורצנו למקלטים עם אנשים זרים והילדות שלי נכנסו לסטרס מטורף. זה היה נורא. הן שמעו בומים וראו הכל בשמים ואחר כך לא ישנו לילות ושאלו למה אנשים פה מתנהגים ככה, למה אנחנו פה. כשאת חווה ילדות בקנדה זה לא חוק טבע. חוק הטבע הוא שבכיתה אלף חטיבת הלימוד הראשונה היא על דובים וזיהוי עקבות דובים כדי שתדעי מי סביבך כשאת ביער".
פה יש סרטוני אנימציה חמודים על כיפת ברזל.
"בדיוק, וכששואלים אותך למה, אין לך מלים לדברים שאת רגילה אליהם".
על הספר כתבה בכל סרלואי ב"מקור ראשון" כי "כשהיא גודרת את כוחה היצירתי הגדול ומעזה להמתין ולהתבונן, טבת דיין מתגלה כמשוררת חכמה ורבת כוח, שכתיבתה מעניקה קול ותוקף לחוויות חיים רבות". עידו ניצן כתב ב"ישראל היום": "בספר שלישי מהודק ובשל, של משוררת מפותחת וחכמה, טבת דיין מצליחה לכלוא, בשירה דיבורית מכוונת ומדויקת, את הבעיות של אשה, אמא, רעיה, בת ואחות בעת הזאת בכלל ובימי הקורונה בפרט. המבט השירי המפוכח הנוטה לפריזמה פסיכולוגית-רוחנית-אקולוגית-פמיניסטית, מצליח להאיר את השירים באור קיומי הרלוונטי לחיים ולהעניק באמצעותם מפלט מפני ההתמודדות היום-יומית עם ההווה – להציע דרך להסתדר עם המצב".
קל לראות, עם זאת, איך כל הנסיבות האלו והניסיון להשיב תשובות טובות אחראים גם לפרק החדש בהתפתחות הכתיבה של טבת דיין. נדמה שהרצון לכתוב מסות על פמיניזם ונשיות נולד במפגש בין המציאות וההורות, ההכשרה והלמדנות האקדמית ונטיית הלב לפיוטיות. ואחרי שמכירים את טבת דיין, קל גם להבין למה הפרסונה שלה מרתיחה לעתים חלק מהקוראים. קל מאוד לדבר איתה ולשקוע בשיחה שהופכת במהירות לאישית ומתמשכת יותר מהמתוכנן. היא מלאה אנקדוטות ונטולת מחיצות ולא קשה לגרום לה לצחוק בקול או להתרגז, גם בקול. בכלל, נדמה שכל עניין המכובדות ממנה והלאה ומה שבולט בשיחה עמה היא תחושה עמוקה של הכרת ערך עצמה ורצון לפעול: לתעל את כל השייך לה לאחריות על קריירה, הכנסה הולמת, מסרים נוקבים.
בכל מקרה, אלו לא רק הנושאים שהיא בוחרת לכתוב עליהם, אם כי טור שכותרתו "איך תדעי שהגבר שאיתו התחתנת לא יהרוג אותך יום אחד", שהביא לפתחה עשרות גברים זועמים ומאיימים. לבד מהקעקועים, האודם האדום והנזם, שישנם מי שיקטלגו כפרובוקטיביים, ישנו גם הטון של טבת דיין. הוא ניכר היטב בבלוג שפירסמה באתר "הארץ" מאז 2019 וביתר שאת בשני טקסטים ארוכים שהודפסו במוסף זה בשנה האחרונה, מפרי עטה. שם בלטה למשל העובדה שהיא כותבת לנשים והמלה "גבר" אינה נזכרת, או הרצון שלה להטיח את עובדת קיומם של מנגנונים חברתיים בפניהן של קוראות. בעיקר כאלו שהשיתו על עצמן בהתנדבות.
"ככל שהילדות שלי גדלות יש לי יותר הבנה של האחריות שיש לי להסביר להן את העולם. הן הרי ילדות שכל הזמן שואלות למה ולמה, ובכל מקום שנתקעתי עם הסברים נהייתי לוחמנית מולו. למה את מגלחת שיער בבית השחי? למה צריך תחבושות בתחתונים? ככל שקראתי על הנושאים, זה התחיל לבעור בי. איך הסכמתי לקבל את הדברים האלו כחוק טבע? כל כך התאכזבתי מעצמי".
הבעיה היא שברגע שאת מרכיבה את המשקפיים הפמיניסטיים את לא יכולה שלא לראות את העולם צבוע באופן הזה.
"נכון. אני לא אדם זועם, וגם גברים נפגעים ממה שקורה ומשלמים מחיר יקר. בגוף, בכלכלה, בחברה, בשפה. זה בכל רמה ואני לא מצליחה למצוא מובן אחד שהקיים בו טוב לשני המינים. ברור שגברים, במובנים רבים נוח להם ולפעמים הם לא מבחינים שמרצון הם משעבדים את עצמם בכל מיני מובנים. אני מתחרפנת מזה ואני עסוקה בלפקוח עיניים לבנות שלי ואז לכתוב על זה, בתקווה שעוד מישהו ימצא בזה תועלת.
"אני גדלתי במשפחה נשית מאוד. עד גיל 12 היתה לי סבתא רבתא שגרה פה בתל אביב והיתה אשה חזקה מאוד. סבתא שלי היתה אשה חזקה. אמא שלי. ככה גידלו אותי, אנחנו נשים חזקות וההלם שחטפתי הוא שבדיעבד כולנו, במבט לאחור, שיקשקנו כלכלית. כולנו היינו תלויות באיזה גבר, במערך משפחתי, בלשמור זוגיות בכל מחיר. הסכמנו עם משרות אם וטיפלנו בילדים, היינו כמו כולם ולא שונות מאף אחד חוץ מהסיפור שסיפרנו לעצמנו".
גם את סיפרת סיפור לעצמך?
"היה רגע שדברים נהיו לי שקופים. נשים מול כסף, נשים מול הבעל, מול הפחד העמוק של ההורות, זה נכרך לי עם עצמי כמשוררת ואיך אין לי תוכנית כלכלית לניהול עצמי. המעשה הפמיניסטי שלי הוא לקחת אחריות על המצב הכלכלי שלי. אני חושבת כל הזמן מה בנותינו רואות בבית, ואם הן לא יראו אותי עובדת ומצליחה, במובן הזה שעושה את מה שאני אמורה לעשות, שמחה בזה, עושה את זה טוב — לאן אני מובילה אותן? אני לא רוצה שהן יפחדו ולכן התחלתי לנהל את עצמי".
כחלק מהתהליך, החזירה לידיה טבת דיין את הזכויות לשניים מספריה: ספר הפרוזה "אלף שנים לחכות", שיצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, וספר השירה הראשון שלה, "ויהי ערב, ויהי תוהו" שיצא בהוצאת פרדס (שני ספריה האחרונים עד כה, "לאן שנצוף, שם בית" ו"כדי להסתדר עם המצב", יצאו בהוצאת מוסד ביאליק ובעריכתה של ליאת קפלן). היא מסבירה כי "אמרתי לעצמי, היצירה היא שלי, איך יכול להיות שאני מקבלת תמלוגים על משהו שלי? – שהם יקבלו תמלוגים, שלפחות יתחלקו איתי חצי חצי. אבל כלום, סופרים מקבלים סכומים מגוחכים. יש לנו שלושה רדארים בבית ולכן אני אעשה ואהיה אחראית לכלכלה ולכסף גם אם אני לא נמשכת לזה ולא ראיתי את אמא שלי עושה אותם. העניין הזה שצריך לבקש בשביל אשה, לפרוש חסות, לסדר לה — מה אני, מקבצת נדבות? אני רוצה לכתוב על כסף, על המחשבה הענייה של נשים, למה אנחנו בפחד תהומי. זה נורא מעסיק אותי".
הנחיתות היא אינהרנטית, את נושאת הריון, התינוק תלוי בך פיזית לזמן מה לפחות. בתקופה הזאת את פגיעה מאוד וממילא מהרגע שיש לך ילד יהיה מישהו שנמצא לפנייך בעדיפויות שלך. אם אין לך תמיכה בזמן הזה את בסכנה.
"כולנו ראינו את האמהות שלנו ולא הבנו שברגע שיש לך ילד את סוג של נכה בשוק העבודה, כי יש לך הרבה פחות אפשרויות ומהצד השני את חייבת להאכיל מישהו נוסף במשך שנים ולכן חייבת יציבות כלכלית. ידעתי שחלק גדול ממני אני אגשים דרך להיות אמא, אבל לא היה לי ברור החנק. גם אם אני רגועה ובטוב, כל הזמן יש זרם תת קרקעי דואג מאוד. את זה לא הבאתי בחשבון. השאלה היא למה המבנה החברתי לא תומך בצורך הזה. צריך לחשוב איך הופכים את המבנה הכלכלי לכזה שתומך ומגן על נשים בשנים האלה ובכלל. איך הופכים את העולם לנשי יותר, את המחשבה, את הכלכלה, לנשיות יותר. זה נורא מעסיק אותי, זה ה–פרויקט".
יכול להיות שאחרי שלושה ספרי שירה זו האבולוציה והצעד הבא שלך? אולי את מסאית.
"אולי משאית", היא צוחקת. "הקהל שאני פוגשת חושב שמסות הן כתיבה ארוכה מדי. קרנה של השירה עלה, היא מתקשרת טוב עם מספר התווים ברשתות חברתיות. יש מלא מה לעשות ויהיה לי קשה לא לעשות את זה, לא לנדנד לאנשים ולעשות רעש. אני חוטפת המון תגובות נאצה, זה הרבה פחות נעים מלהיות משוררת, שאז לרוב מספרים לך איך התרגשו והקריאו בחופה, על המצבה, ומי ששונא אותך זה משוררים אחרים", היא שוב צוחקת. "פה אני מקבלת מכתבים איומים מגברים. עשרות מכתבים מגברים שנשים עזבו אותם ולטענתם עשו את זה בגללי. לא בגללם, לא. הן עזבו כי הן קראו את הטקסט שלי והלכו. הגברים כתבו לי 'אני אמצא אותך', 'את תשלמי על זה'".
מה שנקרא, אתה בהחלט גבר טוב ולא הגיע לך שהיא תעזוב.
"כן, נכון", היא צוחקת. "היו תגובות מושקעות מאוד בשנאה אלי, הכל גברים.
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
