מיה טבת דיין כבשה אותי בפשטות שירתה הטובה. הרבה זמן לא קראתי ספר מענג כזה, שמדבר אליך בגובה העיניים, כמו ספר שיריה השלישי. הוא מתחיל בשירי קורונה המביעים יפה את הפאניקה הראשונית מהמגפה, אבל לא נשאר שם, אלא ממשיך לשירי משפחה, אהבה וזוגיות, שהייה בקנדה ואובדן אֵם. ועל אף היותו עצוב לעתים עד דֶּמַע, הוא מקרב את קוראי השירה לחיים עצמם ולאהבת השיר.
.
למשל, השיר המקסים הפותח את הספר הזה — ועל שמו קרוי הקובץ "כדי להסתדר עם המצב". הנה חלק ממנו: "אני אוסרת על הילדות לומר את המלה 'אמא' / אחרי שמונה בערב. תבינו, אני אומרת להן, / אנחנו סגורות פה כבר שמונה חודשים ואני // חייבת להציל את עצמי. / 'מאיתנו?' הן תולות בי מבט. / הן כבר יסחבו את המשפט הזה / כל החיים. כמו שאני סוחבת / את המשפט של אמא שלי 'אני פשוט / לא הטיפוס המתגעגע'... אני קונה זוג משקולות, רוכבת / במעגלים בפארק, עד שהוא נמתח / חסר קצה, הירקון רחב ומלא תנינים, / הערבות פרא / והשמים עמוקים. // סבתא שלי מנופפת לעברי, / שמרי על עצמך! אני / מאיטה והנֵה / גם אמא שלי לצד השביל. מה אתן עושות פה? / אני שואלת. אני לא עושה שום דבר, אמא שלי עונה, / רק מתייצבת ברגע שאת מדמיינת אותי. / כמו שאמהות אמורות לעשות / כשהן מתות, אתמול בערב / הילדה הקטנה שאלה אותי, / אם לא היו אנחנו היית שמחה יותר? / ואמרתי לה מה פתאום, מה פתאום, / מה פתאום. // כדי להסתדר עם המצב / אני מנסה לא לחשוב על זה בכלל...".
השירים ארוכים־ארוכים, אבל דיבוריים ואותנטיים. יש בהם צד יומני־מציצני שמפתה לקרוא אותם. מהשירים על הקורונה בשער הראשון, הקרוי "אוויר", עולה התחושה הידועה לכולנו. כל חרדות המגפה יושבות על חרדות עמוקות יותר, שהיו כאן ויהיו כאן, וילוו אותנו לעתיד לבוא. שירת האקטואליה של טבת דיין עומדת, כי היא מיוסדת על מצוקה תמידית המאפיינת את האדם במעגליו מהאישי לַמשפחתי ועד החברתי. היא מצמידה לכותרות השירים בכפייתיות את מניית ימי הסגר, כאילו מדובר בספירת העומר, והשירים נקראים: "17 ימים לסגר: הבת שלי", "40 ימים לסגר: עוגת קרפים הונגרית", וקסום ביותר הרצף הפרוזודי "52 ימים לסגר: האוטו", שבו מתארת הדוברת איך האוטו שלה נהפך בזמן הקורונה למשרד עם מחשב ולמקום מפלט מהאחרים. מהאוטו הלא נוסע היא מביטה החוצה דרך הזגוגית החוצצת כמסיכה שקופה על העולם. אני גם אוהב את ההומור הפמיניני האירוני שלה בשיר הנושא את השם "בדיעבד היה כדאי להתחתן עם מדען תרופות ראשי".
שאר השערים נושאים גם כן כותרת של יסודות העולם לפני בוא הטבלה המחזורית והפירוק הגדול, היסודות המסורתיים: מלבד אוויר, אש, מים, אדמה, יש גם שער אירוני מלא הומור הקרוי "חלל" ובו מבקשת הדוברת לעוף למישורים שונים, אבל נשארת בכאן ובעכשיו, כמו בשיר "לכבוד שירות הלקוחות באתר ויקטוריה'ס סיקרט".
.
טבת דיין היא מומחית להינדואיזם ושירה סנסקריטית, אבל בשירים אין זכר להשלמה עם היקום ואף לא לשלווה. להיפך, זה נראה כאילו הדוברת היא בת נאמנה של התפישה האקזיסטנציאליסטית החילונית. תמיד היא ספקנית וכותבת במין אירוניה קורצת, כשהאמצעי האמנותי העיקרי הוא דימוי אפי גדול המשתלט על השיר — חיה או חפץ הרחוקים מעולמה של הדוברת, אבל היא כותבת עליהם בפרוטרוט ובכך בעצם חושפת את רגשותיה ותפישותיה, תוך הרחקת עדות. למשל, בשירים האקו־פואטיים "הכחדה" ו"מחשבות לאחר מוות המוני" היא נאחזת באובדנו של הקרנף הלבן ובעדת אלבטרוסים מתים (בהתאמה) כדי לדבר בעצם עלינו, בני האדם.
.
ובשיר אחר — "בריכה", שיר דיוקן על גבר, שבמרכזו בריכה ריקה שנהפכה לביתו — היא שוב לא מדברת רק על הבריכה, אלא על בני האדם: "...פעם אחת הצית לעצמו סיגריה וסיפר איך, / אחרי שהתגרש, / ישן כמה שבועות בבריכה נטושה, // ריקה ממים. הוא ירד אליה בסולם הברזל, / קירות הקרמיקה התכולים שימשו לו בית, / שמֵי הקיץ היו שמיכה. קווי מסלולים שחורים / נמתחו ישרים על אריחי הרצפה מאופק לאופק. / הוא ישן בין שניים מהם, בפינה. / על הקיר מעליו נכתב 3– מטר. // בלילות בזים עפו מעליו, / תנים עמדו על שפת הבריכה וייללו, / אישונים מבריקים בחושך, הוא הניח את ראשו / על תיק הגב והתבונן בהם / חשוף לגמרי ומוגן. // בתום מספר שבועות טיפס חזרה אל גובה האדמה. / הבריכה הריקה לא יצאה ממנו. / הוא אכל מתוך בור של רעב, / ניסה לשווא למלא את הבריכה הפנימית שלו / במלים שכתב. הוא עשה אהבה / נואשת, כאילו להקת זאבים / שועטת בגופו. / קירות עינֵי התכלת שלו חשופים, / אישוניו מסתערים על ערבות רעֵבות. / הוא נאחז בי כאילו הייתי כרית אחרונה בעולם".
.
בסוף הספר המשוררת מוכיחה שהיא יודעת לכתוב גם אחרת משיר יומני פרוזאי וארוך, והיא מפתחת את הפואטיקה שלה למחזור בן 27 שירים, "שדות זרים", העוסק באנורקסיה אצל נשים, ממש כמו הפואמה "אלן וסט" של פרנק בידרט מ"הספר של הגוף", העוסקת בנושא; אבל שוב כשיקוף כללי של מצב האדם בעולם, תוך תהייה על היחסים המתפתחים בין גבר לאשה ועל השאלה היכן בעצם מצוי הבית שלנו, המקום שאין להתנתק ממנו ושעוטף אותנו.
.
"כדי להסתדר עם המצב" הוא ספר שהופך את הלב, בעיקר בשירים היפים "באמצע הלילה, מחוץ לחלון", "ראשית האביב בוונקובר" ו"שמונה שנים", שהם שירי אֵבֶל על מות האם. הנה האחרון מבין השלושה במלואו: "שאני אומרת נפרדה מהעולם. / לא ממני. עזבה את גופה / לא אותי. נפטרה / מהבלי המקום הזה / בעבוּר הבלים אחרים. / אני צוחקת לךְ ובוכה לךְ / על אותם ספסלים / מתחת לאותם שִׁקְמים. / שום פצע לא נרפא עם הזמן. / השנים רק מזקינות את שתינו. / אנחנו אמא וילדה עתיקות מאוד, / אחוזות מאוד. / השמים בלילה שחורים / ואני מסתתרת מפניהם. / בדיוק כפי שלימדת אותי. / בכל אפריל אני נולדת לך. / בכל ינואר את מתה לי. / בכל שנה שבעה".
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
