עם יציאת תרגום ראשון לשיריה בעברית, המשוררת דוריאן לקס מדברת על המשא של הזכרונות ואיך למדה לסלוח לעצמה על הטעויות שעשתה
מאת גילי איזיקוביץ'
כשדוריאן לקס היתה ילדה קטנה, אמא שלה עזבה את אביה ונסעה למרחק של אלפי קילומטרים ממנו. ללקס היו שני אחים גדולים ממנה וכולם חיו בצריף בפרויקט דיור של חיל הים במיין, אבל כשאמה עזבה, היא לקחה איתה רק את דוריאן. הן עברו לקליפורניה והשתקעו בסן דייגו. אמה נישאה בשנית וילדה עוד שלושה ילדים שלקס שימשה להם כמעין אם חלופית. "בשנים האלה אני דאגתי לאחים הקטנים וגידלתי אותם, קלעתי את הצמות של אחותי, הכנתי לילדים ארוחת ערב ולקחתי אותם לבית הספר", היא מספרת. אחיה הגדולים התגוררו עם האב והקשר איתם התקיים בקושי, אבל כשהאח הבכור בא לבקר הוא לימד אותה לרכוב על אופניים וצפה איתה בסרטים מפחידים. היא נזכרת, חצי חיוך על שפתיה, שהיה מכסה את ראשה בשמיכה בקטעים המבהילים.
שני האחים שירתו בצבא ושניהם מתו כשהיו בשנות ה–20 לחייהם. "אחי הגדול, שאליו הייתי קרובה במיוחד, מת משילוב של אלכוהוליזם והרעלת חומר ההדברה 'אייג'נט אורנג'' (שבו השתמש הצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם, ג"א). אחי השני מת כמה שנים אחריו. לילה גשום אחד הוא עצר בשולי הדרך להחליף גלגל ונדרס".
לקס החלה לכתוב שירים בגיל 12, אחרי מותו של האח הבכור. "חוויתי צער ואבל בגיל צעיר מאוד וחוויתי אותם גם דרך אמי שהוכתה ביגון. במידה מסוימת התגובה שלה חינכה אותי להתמודדות והביאה אותי לכתיבה. רציתי לבקר בקבר של אחי, רציתי להיות איתו שוב, כמו שהיה כשהייתי ילדה".
נדרשו ללקס עוד שנים כדי להביא אל הנייר את הביקור. כמו רבים משיריה גם "קברו של אחי" נפתח בתיאור המשליך את הקורא מיד למקום, לאווירה ולזמן, כאילו היה סיפור קצר. "ב–1995 טסתי מאורגון למיין/ לראות את העיר שממנה נלקחתי", היא פותחת ומתארת את קורותיה בביקור שמסתיים בקבר. היא מסיימת בשורות מקמטות לב שמסתתר בתוכן כל כאב השנים: "לומר שבכיתי/ לא יהיה תיאור הוגן של הרגע./ לומר שחשתי את נוכחותו של אחי/ יהיה שקר. הוא היה אחי./ בקושי הכרתי אותו. יום אחד היה שם/ ולמחרת הפך לאבק. הייתי בת שתיים־עשרה./ מה כבר ידעתי?/ איך יכולתי לדמיין אז/ כמה בודדה אהיה".
"קברו של אחי" הוא אחד השירים בקובץ "הדברים שאנו נושאים עמנו" (הוצאת קשב לשירה) שיצא לאחרונה, הספר הראשון של לקס שרואה אור בעברית. הוא כולל שירים שנכתבו בתקופות שונות ופורסמו בעשרת הספרים שהוציאה ובאנתולוגיות שהוקדשו לה במהלך השנים שבהן היא פעילה כמשוררת. המשוררת מיה טבת דיין בחרה את השירים ותרגמה מאנגלית וגם הוסיפה הקדמה לספר שמצביעה על המנגנון השירי המושך לקריאה של לקס. אפשר להבחין בו גם ב"קברו של אחי": לקס מצליחה לשגר את קוראיה אל נים מנימיו של זיכרון אינטימי, זנב רגש דק מן הדקים, שבתוכו, ממש במילים ספורות, היא מקפלת חיים שלמים.
היא עושה זאת שוב ושוב בשירים, למשל בתיאור ארוחת ערב זוגית, בהיזכרות במפת הוורידים הכחולים המרשתת את גופו של מאהב או בפואמה ארוכה על אמה שנפתחת במשפט "בפעם האחרונה שראיתי את אמי/ היא ישבה בפטיו/ בכתונת לילה, חלוק/ מכסה את כתפיה, השרוולים במרפק/ שקופים מרוב שימוש" — ומסתיימת אחרי סחרור שבמהלכו ממש אפשר לחוש בקורותיה של משפחה, ברוחה של אמריקה הפרברית ובנוכחותה של האם, על כל פגמיה ומעלותיה. המנגנון הזה הפך את לקס לקול ייחודי בשירה המודרנית האמריקאית, הקנה לה מועמדות לפוליצר ותרם לכך ששירים שלה נכללו בארבע אנתולוגיות "השירה האמריקאית הטובה ביותר". ואולי ליתר דיוק, זה לא רק המנגנון הפואטי אלא גם קורות חייה הספוגים בחוויות ובהתנסויות של אנשי הצווארון הכחול, שהביאו אותה לשם. שורות כמו "חצית את המרחק עד כאן כשאת רכובה על גבה של כל טעות אפשרית" (You've traveled this far on the back of every mistake) הפכו לסיסמה שנשים קעקעו על גופן.
"גדלתי בשיכון של הצי האמריקאי, בבית עם גג פח מעוגל. לא היתה חצר, אבל שיחקנו, הילדים, בעפר בחוץ", היא מספרת. "את השירים שהתחלתי לכתוב בגיל 12 החבאתי מתחת למיטה שלי. אחרי זמן מה התחלתי להראות לחברים את מה שכתבתי. הרבה שנים הייתי מלצרית, בישלתי במקלט לקשישים, בעיקר הרתחתי ירקות ומעכתי אותם לפירה, ותקופה ארוכה עבדתי גם בתחנת דלק. בדקתי בלמים וגלגלים, מילאתי דלק. בגיל 22 הייתי אמא חד הורית לתינוקת והייתי מוכרחה להתפרנס. לבסוף עברתי לברקלי בקליפורניה, איפה שיש הרבה משוררים. השתתפתי בסדנת שירה, הכרתי אנשים והתחלתי לפרסם. הפרסומים האלו הובילו לספר הראשון שהוצאתי בהוצאה קטנה במיין, שבה נולדתי. כל השאר קרה מאותו הרגע".
בינואר האחרון מלאו לה 72, אבל קשה לומר שגילה ניכר עליה. בשיחת הזום בינינו — היא בחדר העבודה שלה הצבוע כחול בביתה בריצ'מונד, עיר המרוחקת חצי שעה צפונית לסן פרנסיסקו — לקס נראית נמרצת, מתייחסת אלי כאל "סוויטהארט", שיערה ארוך וגולש ולעיניה משקפיים עגולים ובהירים. בבית הזה היא מתגוררת עם בעלה המשורר ג'וזף מילאר, אך עד פרישתה לאחרונה מהוראה, חילקו השניים את זמנם בין קליפורניה לצפון קרוליינה, שם לימדה כתיבה באוניברסיטה.
בכלל, כשהיא מספרת על חייה המוקדמים נדמה שלא היתה אמורה להפוך למשוררת. אמה, כך היא אומרת, היתה קוראת נלהבת, אבל גם האישה היחידה שהכירה בסביבה שלהן שקראה ספרים. בביתם היו שלושה ספרי שירה בלבד — רוברט פרוסט, אי־אי קאמינגס וקארל סנדבורג — וממילא תלאות החיים לא פילסו לה דרך פשוטה ליצירה. היא לא המשיכה ללמוד אחרי התיכון, התאמצה לפרנס את התינוקת שגידלה לבד, השלימה תואר בגיל מאוחר יחסית ופרסמה שירים היכן שיכלה. "רציתי לכתוב רומן אבל כל מה שכתבתי יצא כשירה ובשלב מסוים ויתרתי. אם שירים הם מה שיוצא כשאני רוצה לכתוב, אז שיהיו שירים", היא מספרת.
מה שבולט בשירים שלך הוא הוא שאת כותבת על אנשים ממעמד הפועלים, כאלה שחיים בערים נידחות. מה שעוד בולט הוא שהשירים שלך הם כמו סיפורים קטנים. יש בהם חיים וצבע, והם גורמים לך לדמיין.
"חייתי בעיר קטנה ליד הגבול עם מקסיקו. זו היתה סביבה פרברית, אבל ליד החצר האחורית שלנו השתרע עמק שאם היית ממשיכה ללכת בו היית מגיעה לבסוף למקסיקו. שם שיחקנו, ראינו ציפורים, לטאות ונחשים. זה הנוף שבו גדלתי. מעבר לזה, שירים הם זיכרון או חוויה או חפץ יפה שגורם לי להרהר. זה יכול לגעת בכל דבר ומה שאני כותבת הוא החוויה שלי. אני מעוניינת לספר סוד למישהו אחר. אני רוצה להביע בקולי משהו שיגרום לקורא להכיר אותי. זאת תמיד היתה הגישה שלי. רציתי לספר על חיי לאחרים, גם אם החיים שלהם שונים בתכלית מאלה שלי. קוראים מצליחים להתחבר כשמישהו מדבר מעומק לבו ומסוגלים להזדהות גם אם החיים שלהם אחרים. כולם אוהבים שמספרים להם סיפור. אין קורא שלא אוהב את ההרגשה שחולקים איתו סוד. זה נכון לכולם.
"הזיכרונות נמצאים בי והם רוצים לצאת, לא להישאר בתוך גופי או בתוך לבי. כשהם מדוברים יש להם פחות כוח עלי. רציתי להראות אותם לאנשים אחרים, כאילו לגלות שהחוויות שאני עוברת הם לא רק שלי, שגם אחרים אולי אחרים יוכלו להבין. לא היה לי קשה לכתוב כי לא היתה לי ברירה. המוח שלי רצה שאכתוב על הדברים האלה. אילו היתה לי ברירה לא הייתי כותבת אבל לא היתה לי ברירה. מי רוצה לכתוב על הדברים האלו? זה הפך אותי לפגיעה, חלק מהדברים מביכים אותי, חושפים אותי. אבל המשוררת שבי רצתה בזה. היא היתה חייבת שזה ייכתב. לאדם ההוא, המשוררת שבתוכי, יש מוח משלו".
החשיפה האינטימית נוכחת מאוד בשיריה של לקס. היא הקדישה בעבר ספר שלם, "ספר הגברים" (2011), לשירים על הגברים שאהבה, שירי תשוקה וסקס. היא כתבה על משפחתה ועל הדברים שחוותה איתה. אבל דומה שהיא מוכרת בעיקר הודות לשירים שכתבה על אמה. בראיונות שנתנה בעבר, הגדירה את האם כמוזה שלה. דמות מסתורית, בלתי מושגת, אהובה מאוד אבל גם חמקמקה ולא מובנת. בכתיבה עליה ניכר שלקס לא מרחמת ולא בורחת. גם כשהיא כותבת דברים כהווייתם, לעתים בצורה כמעט אכזרית, עדיין ניכרת נקודת מוצא אוהבת.
"אני חושבת שזה נכון להרבה מערכות יחסים, שבהן את מכירה בכל הצדדים של האדם שאת אוהבת", היא אומרת. "אהבה משפחתית היא כזאת במיוחד, יש בה היכולת לאהוב עד בלי גבול ולהיות אכזרית מאוד. אני אוהבת את אמי, הכרתי כל צד בה וידעתי שהיא היתה רכה, אוהבת וטובת לב וגם מעניינת ואדם מרגש ולצד זה גם אדם עם הרבה מאוד פגמים. היה לה צד סודי, כועס ומחמיר. אני חושבת שאנשים אוהבים את השירים שלי על אמי משום שהיא עוברת בהם כאדם שלם.
"היא היתה אישה מסתורית עבורי, כמו שאני מתארת לעצמי שילדים חשים לא פעם כלפי ההורים שלהם, תוהים מיהו האיש הזה שמגדל איתם. אמי היתה מסתורית וזה חלק ממה שאהבתי בה. היא לא היתה פתורה לי לגמרי. היא יכלה להיות מתוקה אלי רגע וברגע הבא להיות כועסת. היא יכלה להיות פיכחת או שיכורה, וכשהיתה שיכורה יכלה להיות עצובה מאוד או כועסת מאוד. לא ידעתי את מי אפגוש היום. התרגלתי לזה וקיבלתי את זה. חשבתי שזה נורמלי וחייתי עם זה. כשנהייתי אמא בעצמי הייתי מודעת במיוחד לצדדים האלה של אמי ולא פעם תפסתי את עצמי גולשת לאותה התנהגות. הייתי מאוד לא בטוחה בנוגע לאימהות משום שהאימהות שלי לא התרחשה בצורה יציבה במיוחד. הבת שלי נפלאה ויש לנו יחסים טובים. אני מקווה שהיא סולחת לי על הטעויות שעשיתי כשהיא נולדה".
אמה של לקס חצתה את אמריקה ברכבת כדי להתחיל מחדש כשלקס היתה פעוטה. היא הוכשרה כאחות, היתה הפרמדיקית הראשונה בקליפורניה ובשיא הקריירה שלה ניהלה חדר מיון. "בזכותה גם אני גדלתי בתחושה שאני יכולה לעשות הכל ובאמת עשיתי דברים שלאף אחד מהרקע שלי לא היה סיכוי לעשות. חזרתי לאוניברסיטה אחרי כמה שנות הפסקה, השלמתי תואר, הפכתי למורה, הוצאתי ספרים. הפכתי למשהו שלאף אחד מהרקע שלי לא היה סיכוי להיות. לא הסכמתי שאף גבר יאמר לי מה להיות".
ניכר מהשירים שלך שאת מסתכלת בחיבה על גברים.
היא צוחקת: "אף שאין שום גבר שיכול להגיד לי מה לעשות — אני מתה על גברים. הם מסתוריים ויפהפיים בעיני ואני מאוד אוהבת אותם. כתוצאה מזה היו לי הרבה גברים לאהוב, ולכתוב עליהם. אפילו גברים שלא הכרתי זכו לפעמים לשיר שכתבתי עליהם. אהבתי גברים יפים כמעט כמו שאהבתי אמנות יפה".
הספר שלך יוצא בישראל בתקופה מתוחה מאוד, בוודאי עבור הקבוצה שאת משתייכת אליה — אנשי אמנות וכותבים שמזוהים עם האווירה הפרוגרסיבית של החוף המערבי.
"הזהירו אותי, אבל לא קיבלתי אפילו תגובה שלילית אחת. איש לא הזכיר עניינים פוליטיים. אני לא יודע אם פשוט היה לי מזל או שזה עוד יגיע או שזה פשוט לא ביג דיל. אנשים נלחמים על רעיון, מתנגדים למלחמה, מתנגדים לרעיונות, למדיניות ולפוליטיקה, אבל לא בהכרח לאינדיבידואלים. כשהם מפגינים הם מפגינים נגד מדיניות. לפחות בינתיים לא נתקלתי בביקורת".
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
