אז איך אתם מתאקלמים בישראל?
1. אני נשאלת את השאלה הזאת כמעט מדי יום, כמעט מרגע שהגענו. וכבר חודשיים שאין לי תשובה. בהתחלה נכנסנו לדירה שהיתה בה רק רצפה. לא
1. אני נשאלת את השאלה הזאת כמעט מדי יום, כמעט מרגע שהגענו. וכבר חודשיים שאין לי תשובה. בהתחלה נכנסנו לדירה שהיתה בה רק רצפה. לא
1. ביום שני האחרון חזרנו לארץ. לא לביקור. לא לתקופת ניסיון. לא לכמה חודשים ואז נראה. את כל אלה עשינו כבר בשנים האחרונות. ביום שני
1. כבר שבועיים שאביגיל, הגדולה שלי, במחנה קיץ. שבועיים לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בתמונות שעולות פה ושם לאתר של המחנה. שבועיים לא שמעתי אותה.
בשבת הלכנו לים. לחוף הקבוע שלנו. כדי להגיע צריך לרדת 500 מדרגות ביער ואז צריך לטפס הכל בחזרה אבל בעיקרון לא חושבים על החזור,
הלכתי השבוע לבקר את הבית שגרנו בו. יותר נכון, את המקום שבו עמד הבית שלנו לפני שהרסו אותו, זמן לא רב לאחר שעזבנו את קנדה.
1. כבר שבועיים וחצי אנחנו בונקובר. עד לא מזמן גרנו פה. הלכנו לחוגים, למאפיה, ליער, לים. אבל עכשיו אנחנו הכלאה משונה של מבקרים שמכירים טוב
1. השבוע אנחנו סוגרים חודשיים בדרום הודו. במייסור. בדירה אחת. בלב שכונה הודית. ״למה באתם?״ כל יום מישהו מהמקומיים שואל אותי. ״יוגה?״ לא. ״עבודה?״ לא.
1. ביום ראשון הלכנו לחנוכת ביתו החדש של מהאדב, דיקן הפקולטה למדעי הרוח ופרופסור לספרות שמארח אותי כאן. בגיל שישים וחמש הוא בנה לראשונה בית
1. אתמול היה יום ההולדת של נאווין, נהג הריקשה שלנו. הוא הגיע בחולצה מכופתרת חדשה ושעון חדש שקיבל במתנה מבת הזוג שלו וכשהילדות נכנסו לריקשה
1. את השיעור הראשון שלי בשפע קיבלתי בהודו. למדתי לקרוא וגיליתי שהאותיות נתלות מתחת לשורה ולא מעליה. ״האותיות לא שלנו״, הסביר לי המורה, אנחנו מקבלים
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024