אתר הבית של מיה טבת דיין
יוצא ששוב אנחנו מפרקים בית שלם ומוסרים הלאה את כל רכושנו. עשינו את זה שנה לפני שנסענו לפה. חילקנו הכל ועברנו להתגורר עם אבא שלי, למלא את הבית שהתאלמן מאמי ולחסוך כסף לקראת המסע שלנו. והנה שוב אנחנו לפתחו של מסע. וארבע המזוודות שהגענו איתן לפה- קלים כמו הרוח- הפכו לבית שלם עם מדפי ספרים ושידות צבעוניות וקערות פירות וכלי מטבח ולגו בכל מקום. עוד ועוד לגו. המשך קריאת הפוסט "כמה הרהורים על תודעת שפע"
היינו בארץ
פגשנו המון אנשים אהובים, נהדרים
הספקנו לקיים מפגש אחד על היציאה מהמטריקס
ובו פגשנו עוד אנשים מיוחדים במינם
נשאלנו המון שאלות
על חלקן היו לנו תשובות
באחרות אנחנו עדיין מהרהרים
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 9: שיקול הדעת מול שיקול הלב"
12 מחשבות לאחר חצי שנה ראשונה של חיינו החדשים
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 8: סיכום ביניים"
לקראת נסיעתנו המתקרבת לארץ נשאלתי מספר פעמים: אם יצאתם מהמטריקס, מדוע אתם משתמשים במטוסים? ברכבות? בנייד? במחשב? בקיצור- במטריקס?
בקצרה: כי לא יצאנו לפרישות.
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 7: להישאר בעולם"
בלי מספרים הפעם.
נולדתי להורים צעירים מאוד וזרוקים מאוד. גדלנו לצד שתי מילים ארוכות, משכנתא ואוברדראפט – המילה הראשונה שידעתי באנגלית. כשהוריי גירדו שקל לשקל ובנו בית באמצע חורשת פקאנים, עברנו אליו עם שטיחים וכריות. בלי רהיטים. המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 6: מדד המעוף שלי"
נכון שהשאלה הזאת נשמעת משונה?
אנחנו רגילים לחשוב על כסף במונחים של רווח והפסד. או שאנחנו מרוויחים אותו או שאנחנו מפסידים. או שאנחנו בפלוס בבנק או שאנחנו במינוס. חוסכים או נחסכים.
לפני כמה שנים גילינו שעולה לנו הרבה מאוד להרוויח כסף.
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 5: כמה עולה לנו הכסף שלנו?"
לקח לנו כמעט עשר שנים וחמישה מעברים בארץ ובחול בניסיון לברר לאן בעצם פנינו. גרנו בעיר גדולה ובכפר מבודד, במושב ובעיר קטנה, בדירות ובבתים פרטיים, עם שכנים ובלעדיהם, ניסינו חינוך ביתי וניסינו בית ספר. היינו צמחוניים, טבעוניים, רו-פודניקים, אוכלי בשר. היינו בעולם השלישי ובעולם הראשון. עצמאיים ושכירים.
למדנו שני דברים-
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 4: בעצם, לאן?"
לפני שנתיים וקצת נחתנו בקנדה עם ארבע מזוודות, אחת מהן נקרעה בדרך.
לא היו לנו פה משפחה או חברים, לא הצעות עבודה ואפילו לא טלפון מקומי. בלילה הראשון נסענו באוטו שכור וחיפשנו – בלי מפה ובלי ג׳י פי אס – את הבית ששכרנו בו חדר לשבוע. היה חושך וגשם ובמושב האחורי ישבו שתי ילדות רעבות אחרי שלושה קונקשנים של טיסות. זה שלבסוף מצאנו את המקום היה מבחינתנו הוכחה לקיומה של השגחה פרטית. או אלוהים. או הרוח הגדולה. תקראו לה איך שתרצו.
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 3: קדושת הפנאי"
כמה תגובות קיבלנו על הפוסט הקודם… בפומבי ובפרטי, בסמס, ובמייל (ואם לא היינו חיים עכשיו בקנדה בטח גם היו מתקשרים, אבל המרחק הוא סוג של הגנה מטלפונים מצלצלים…)
תמיד יש איזה שוק מכך שלכל אחד יש דיעה על מה שאתה עושה בחיים שהם, אחרי הכל, שלך
בימים אלו אנו עושים את צעדינו הראשונים ביציאה מן המטריקס.
כלומר, את הצעדים הראשונים ממש עשינו כשהבנו שאורח החיים של עבודה- בית-שינה- תשלומים לא מתאים לנו. כשהבנו שהוא כנראה אינו אורח חיים מיטיב עבור אף אדם.
הצעד הבא היה לשלוח איזו הצהרת כוונות ליקום, על הכוונה שלנו לצאת מהמטריקס. בלי לדעת איך זה יקרה ומה יקרה, התחלנו לספר לכולם מסביב שאנחנו פורשים. כששאלו אותנו איך זה עומד להיראות אמרנו שעדיין אין לנו תשובות. אבל ידענו שזה קורה. שאנחנו לא ממשיכים באותה הדרך.
המשך קריאת הפוסט "המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 1: צעדים ראשונים"
מיה טבת דיין 