ארץ אנשי הקצה

1.

זו ארץ לא זרועה. מערב פרוע. עיירות נידחות. בבית בו אנחנו ישנים בלילה, האנשים צדים את הבשר שהם אוכלים. מבקעים בגרזן בולי עץ לחימום. נוסעים באופנוע הארלי דייוידסון לאורך כביש הגבול עם ארצות הברית. והגבול הוא לא גבול- אין בו גדר או סימן: עד העץ הזה קנדה, מהעץ הזה אמריקה. ואף עץ לא יודע שהוא כזה. המשך קריאת הפוסט "ארץ אנשי הקצה"

עיירות מחוקות בלתי נשכחות

1.

יש אנשים שהחיים מובילים אותם למקומות גדולים. הדרכון שלהם נראה כמו מפת בירות האופנה ״לונדון-רומא-פריז-ניו יורק-טוקיו״ ויש אנשים כמונו, שאיכשהו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מחדש ברחובה הראשי היחיד של איזו עיירה נידחת, על רוב דלתות החנויות השלט ״סגור״, אם משהו פתוח זו מספרה, יש בה פוסטרים של אלביס, תספורות של אלביס, לפעמים חתיכה מקורית מהקולר של הכלב של אלביס, ולהשלמת הכנסה מוכרים בה גלידה בשישה טעמים שאף אחד מהם לא וניל ולא שוקולד. המשך קריאת הפוסט "עיירות מחוקות בלתי נשכחות"

המסע להתחמקות מנטילת אחריות (ואיך זה נהיה)

אנחנו בתקופה כזאת שאנחנו לא יודעים בה כמעט כלום.

זה קשור לצעד הבא במסע שלנו – הנסיעה המתקרבת לישראל (לכמה זמן?), לבית שיש לפרק (איך?) ולבית שיש לארגן (אבל איפה?) ולהמון חוקים וסעיפים של משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד הפנים (אבל איפה משרד הלב?) המשך קריאת הפוסט "המסע להתחמקות מנטילת אחריות (ואיך זה נהיה)"

הרשמה לסדנאות אוקטובר ועוד כמה הגיגים

חברים אהובים, אני פותחת את ההרשמה למפגשים, לסדנאות ולקבוצות שאעביר בארץ באוקטובר.

מודה שאני מתרגשת מאוד. קודם כל מלהיות בארץ פרק זמן משמעותי. שנית, מלעסוק בדברים שאני לגמרי מאוהבת בהם. ושלישית, מהאפשרות לפגוש אתכם כמה שיותר. הלכתי ביער אתמול וחשתי שוב את הדקירה הזאת של הגעגוע – למגע ישיר ויומיומי עם האנשים שלי. שלצד החופש, המרחבים והטבע האלמותי פה, אני לפעמים מרגישה כל כך מרוחקת, בואכה הקוטב הצפוני שמה שהכי ירגש אותי בארץ יהיה לפגוש אתכם –  החברים והקוראים והכותבים שלי וכמה שיותר. אז אני בונה על כוסות שייק וכוסות קפה, מפגשי כתיבה, עריכה, ארוחות בים, והליכות ארוכות (בשנים האחרונות למדתי מהחברות הקנדיות הנמרצות שלי ובמקום בתי קפה העברתי את הפגישות שלי להליכות משותפות –  וזה פשוט להיט!)

באים להליכה משותפת? למפגשי כתיבה? לסדנה יומית? המשך קריאת הפוסט "הרשמה לסדנאות אוקטובר ועוד כמה הגיגים"