אתר הבית של מיה טבת דיין
זו הכניסה לבית שלנו,
עם המדרגות המשחירות מגשם,
והגינה הפראית. לפה חזרתי הלילה מסן פרנסיסקו, ומכאן נעזוב בעוד שלושה ימים ונצא מחדש למסע. ״כמה פעמים עוד נראה לך שנפרק בית?״ הראל שאל אותי לפני כמה ימים. למרבה המזל היינו עסוקים כל כך באריזה שהשאלה נשארה תלויה באוויר.
1
. לבוא לביקור בארץ שלך.
משפט בלי שום היגיון. או שהארץ הזאת שלך או שאת מבקרת בה. אי אפשר גם וגם. אבל עובדה: את עומדת לבקר בארץ שלך. שהות של חודשים ארוכים מדי שנה בחו"ל הופכת אותך למבקרת. עדיין הלב שלך מתעקש שהארץ הזאת שוכנת בו. בשפה שלו, זו דרכו לומר לך שהיא שלך. המשך קריאת הפוסט "לבוא לביקור בארץ שלך"
אֵיזהֶ רֵיחַ עָמַד בַּחֲדָרִים?
אֵדֵי טִגּוּן קְצִיצוֹת מֵהַמִּטְבָּח,
עֲמִילַן סְדִינִים מְיֻשָּׁרִים
עַל מִטּוֹת בַּרְזלֶ. גֶּשֶׁם מִבַּעַד לַחַלּוֹן,
אֲבַק מִלִּים הִמְתִּיק כְּטַאלְק, בְּצַוְּארוֹניֵ
הַחֻלְצוֹת פָּרַח בֹּשֶׂם שֶׁלִּפְניֵ כֵן הָיָה
וְרָדִים שֶׁקֹּדֶם
הָיוּ גֶּשֶׁם וַאֲדָמָה
וּתְשׁוּקַת שֶׁמֶשׁ וְחַיִּים.
יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.
בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זרְוֹעוֹתֵיהֶם — קִירוֹת.
הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּניֵ אָדָם. המשך קריאת הפוסט "קנו ספר לחג – כל ספרי במחיר מיוחד לשנה טובה!"
הקיץ מגיע לסיומו, הגעתי לארץ מתקרבת, הלב שלי מתחיל לפעום באותה התרגשות מוכרת של לפני נסיעה הביתה, ונראה שעומד להיות סתיו עמוס לטובה בכתיבה, בערבי שירה ובמפגשים. הנה כמה מהמקומות בהם נוכל להיפגש סביב מילים טובות וגם מידע על ההרשמה שנפתחה לסדנאות החורף. המשך קריאת הפוסט "סתיו וחורף: סופש כתיבה בסן פרנסיסקו באוקטובר, הרשמה לסדנאות ינואר בישראל, ועוד"
אני מתרגשת להכיר לכם את אליאור שניר. זה עתה בילינו ביחד ארבעה ימים מהממים. אליאור היא דוגמא חיה ונושמת ומאירת פנים למי שיצאה מהמטריקס ומצאה את עצמה בבית עץ יפהפה על ראש הר, בעיירה ציורית קטנה במערב קנדה. המשך קריאת הפוסט "האמנית הישראלית שיצאה מהמטריקס ועברה למערב קנדה: ראיון עם אליאור שניר"
**חתול נעדר- 200 דולר למוצא.
״החתול שלי, ווינסטון, נראה לאחרונה ברוזמונט בראשון 27.5. קעקועים בשתי האזניים, באחד מהם ת״ז של החתול ובשנייה המילה ״ווטאנג״
**ניקוי ארובות במחירי שנה שעברה למזמינים היום! המשך קריאת הפוסט "קריאה ב״נלסון סטאר״, העיתון המקומי של נלסון"
1.
גם זה מהסממנים של המערב הפראי העצום הזה – מקומות מופיעים פתאום על הדרך ואז נעלמים כלא היו. מה מתחיל אותם? מה מסיים? כשהם מופיעים הם שם על כל בתיהם הצבעוניים, הפאב, מכבי האש, חנות הבגדים יד שנייה. וכשהם נעלמים ההיעלמות מוחלטת. הנוף בולע אותם מהר כל כך שמיד הם נדמים לחיזיון שווא. במה זה שונה מהנסיעה הקרויה ״החיים״, עם הבהובי הערים, האירועים, האנשים שמופיעים ומיד נבלעים בעבר הולך ומצטבר, נשארים כזיכרון? זה לא שונה. המשך קריאת הפוסט "הגבול היחיד שלך הוא אתה"
1.
זו ארץ לא זרועה. מערב פרוע. עיירות נידחות. בבית בו אנחנו ישנים בלילה, האנשים צדים את הבשר שהם אוכלים. מבקעים בגרזן בולי עץ לחימום. נוסעים באופנוע הארלי דייוידסון לאורך כביש הגבול עם ארצות הברית. והגבול הוא לא גבול- אין בו גדר או סימן: עד העץ הזה קנדה, מהעץ הזה אמריקה. ואף עץ לא יודע שהוא כזה. המשך קריאת הפוסט "ארץ אנשי הקצה"
1.
יש אנשים שהחיים מובילים אותם למקומות גדולים. הדרכון שלהם נראה כמו מפת בירות האופנה ״לונדון-רומא-פריז-ניו יורק-טוקיו״ ויש אנשים כמונו, שאיכשהו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מחדש ברחובה הראשי היחיד של איזו עיירה נידחת, על רוב דלתות החנויות השלט ״סגור״, אם משהו פתוח זו מספרה, יש בה פוסטרים של אלביס, תספורות של אלביס, לפעמים חתיכה מקורית מהקולר של הכלב של אלביס, ולהשלמת הכנסה מוכרים בה גלידה בשישה טעמים שאף אחד מהם לא וניל ולא שוקולד. המשך קריאת הפוסט "עיירות מחוקות בלתי נשכחות"
אנחנו בתקופה כזאת שאנחנו לא יודעים בה כמעט כלום.
זה קשור לצעד הבא במסע שלנו – הנסיעה המתקרבת לישראל (לכמה זמן?), לבית שיש לפרק (איך?) ולבית שיש לארגן (אבל איפה?) ולהמון חוקים וסעיפים של משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד הפנים (אבל איפה משרד הלב?) המשך קריאת הפוסט "המסע להתחמקות מנטילת אחריות (ואיך זה נהיה)"
מיה טבת דיין 