הדמעות של אי הידיעה

הבוקר פורסם בעיתון השיר הזה, בתרגומי: על סיפורה קורע הלב של הילדה בת השבע מגואטמלה, שמתה לפני שבועיים בחסות משמר הגבול האמריקאי בעת שניסתה לעבור עם הוריה את הגבול לחיים אחרים. יותר ויותר אני אוהבת שירה שמגיבה בזמן אמת לחדשות. מתעקשת להשאיר את הזרקור על מה שהחדשות ממהרות לחלוף הלאה ממנו. אז הנה, עוד רגע לשהות עם ג׳קלין קאאל מאקין בת השבע. ועם כולנו בני השבע. ועם כל מה שגבולות ומעברים וחומות וגדרות עושים לנו. בכל מקום. בכל גיל. המשך קריאת הפוסט "הדמעות של אי הידיעה"

סדנת "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון!

אני שמחה לבשר שסדנת הכתיבה "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון, לשלושה ימי שישי מרוכים באלון הגליל.

ההרשמה מוגבלת לקבוצה קטנה ואינטימית. בכל אחד מימי השישי האלו נתמקד בשני כלים להשראה ולכתיבה, נתנסה בכתיבה, נקרא, ניתן משובים וגם ננוח בארוחת צהריים משותפת. המשך קריאת הפוסט "סדנת "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון!"

יום הולדת שנה ומבצע מיוחד!

היום לפני שנה ראה אור התרנגול החמוד הזה, שהביא אליי כל כך הרבה אור ושפע ונחת, מפגשים משני חיים וחוצי גבולות, חברים חדשים וקרובים למקצוע, קהל אהוב ששבתי ופגשתי בכל מיני מקומות בארץ וגם בחול ונחמה מהסוג שאפשר לקבל, כך נראה לי, רק כשכותבים את מה שבאמת בוער בך.
העריכה שלו היתה חוויה משנת חיים עבורי. יכולתי לחוש בכך בזמן אמת, אבל ממש ידעתי את זה בדיעבד. כשהמחשבה והשפה הפנימית שלי השתנו.


*
לכבוד חגיגות השנה – בשלושת הימים הקרובים "לאן שנצוף שם בית" יימכר באתר במחיר מבצע יום הולדת של שניים במאה, כולל! משלוח הביתה!
המשך קריאת הפוסט "יום הולדת שנה ומבצע מיוחד!"

נותר מקום אחד אחרון בסדנת הכתיבה של החורף

כבר מהשבוע הראשון שלנו בארץ, אני פוגשת את שתי קבוצות הכתיבה שאני מנחה מדי שבוע. בימי שישי ובימי שני. בשלב הזה, של אמצע סדנה, קורה הנס הזה, וזו כבר הרבה יותר מקבוצה: זה בית עשוי בני אדם. זה הומור משותף. דמעות משותפות. הקולות מובחנים. אנחנו מזהים את הדמויות הנכתבות, את הסיפורים ותנועת המילים של כל אחד. אנחנו גם קוראים הרבה וכבר יש דברים שמצחיקים אותנו עד דמעות וזר לא יבין.
.
בעוד חודש אפתח מחזור נוסף של הסדנה ״תרגילים בהשראה״- המשך קריאת הפוסט "נותר מקום אחד אחרון בסדנת הכתיבה של החורף"

על הרגע בו זכיתי בפרס ראש הממשלה

ביום ראשון בבוקר משהו משך אותי אל מדף האלבומים הישנים של אמי. נדמה לי שלא הסתכלתי בהם מאז השבעה שלה, לפני שש שנים. בעודי מדפדפת בתמונות חשבתי לעצמי שעדיין לא שתיתי כלום הבוקר, לא הסתרקתי, ומה אני בכלל מחפשת כאן? אמי הופיעה בתמונות כחיילת, זמרת בלהקה צבאית, על  חוף הכנרת עם אבי, שניהם בני עשרים. צעירה בחצי חיים ממני עכשיו. ואז הבהב הטלפון, שהיה מונח ליד האלבומים, עם מספר לא מוכר. ושוב המחשבות: לא שתיתי עדיין, לא התחלתי את היום, מה טלפון עכשיו? ובכל זאת עניתי. ומזל שעניתי. זה היה הטלפון שבישר לי על זכייתי בפרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2018!

המשך קריאת הפוסט "על הרגע בו זכיתי בפרס ראש הממשלה"

חיי קרוון – פרק 2

חיי קרוון. התחלנו לקום מאוחר בבקרים. בעיקר מאז שגילינו את כיסויי החלונות האטומים נגד האור ונגד הקור. הבוקר עולה וחולף ואנחנו מכורבלים בחשיכה חמימה. יש מטיילים סביבנו שמקפלים גגונים, מרימים סככות, מדליקים אש, מגלגלים צינורות בקבינה, עומדים בשבע בבוקר, אחרי כל אלה, עם כוס תרמוס מעלה אדים ומתבוננים בנוף היער. לא אנחנו! המשך קריאת הפוסט "חיי קרוון – פרק 2"

חיי קרוון – פרק 1

טסנו חמש וחצי שעות ועדיין נחתנו באותה ארץ. דברים כאלה כנראה לא יפסיקו להפליא את מי שמגיע מארץ קטנה. הטלפון נדלק בתום הטיסה. אותו סים קארד. אותה שפה. אותו רישיון נהיגה. אפילו אותו סופרמרקט עם האירגון הפנימי המוכר במדפים. רק השמיים בהירים מאוד ואחרים.

המשך קריאת הפוסט "חיי קרוון – פרק 1"

מכתב פרידה מבית

זו הכניסה לבית שלנו,
עם המדרגות המשחירות מגשם,
והגינה הפראית. לפה חזרתי הלילה מסן פרנסיסקו, ומכאן נעזוב בעוד שלושה ימים ונצא מחדש למסע. ״כמה פעמים עוד נראה לך שנפרק בית?״ הראל שאל אותי לפני כמה ימים. למרבה המזל היינו עסוקים כל כך באריזה שהשאלה נשארה תלויה באוויר.

המשך קריאת הפוסט "מכתב פרידה מבית"

לבוא לביקור בארץ שלך

1. לבוא לביקור בארץ שלך.
משפט בלי שום היגיון. או שהארץ הזאת שלך או שאת מבקרת בה. אי אפשר גם וגם. אבל עובדה: את עומדת לבקר בארץ שלך. שהות של חודשים ארוכים מדי שנה בחו"ל הופכת אותך למבקרת. עדיין הלב שלך מתעקש שהארץ הזאת שוכנת בו. בשפה שלו, זו דרכו לומר לך שהיא שלך. המשך קריאת הפוסט "לבוא לביקור בארץ שלך"