אתר הבית של מיה טבת דיין
אומרים ״לחזור לישראל״, אבל אחרי שש שנים נכון יותר לומר ״לעבור לישראל״. כי זה לא שונה בהרבה מהמעבר הקודם שלנו, מישראל לקנדה: שוב הילדות צריכות להיקלט, להכיר חברות, ללמוד איך לומדים בשפה חדשה, שכרגע ממש לא משנה להן שהיא שפת אמן, צריך להתארגן על מכונת כביסה ותנור ומיטות וכלי מטבח. עד הדברים הקטנים ביותר. המשך קריאת הפוסט "נפתחה ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי באוקטובר בתל אביב!"
תשע עצות שלי לנשים כותבות, בעיקר אימהות, בהמשך לדברים שאמרתי בשבוע שעבר בכנס הסופרות והמשוררות השנתי:
אני שמחה להתארח במפגש יוצר מיוחד בספריית פתח תקווה ביום רביעי, 13.2.2019, ב 20:00.
אקרא משיריי ואדבר על שירה ומסעות, היציאה מהמטריקס, כתיבת יתמות וכתיבת החיים, ההשראה שבתנועה והחיים במשפחה שנמצאת בתנועה – כל מאחורי הקלעים של היצירה שלי.
המפגש הוא חלק מסדרת מפגשים עם זוכות פרס ראש הממשלה לשנת 2018 ולפיכך הכרטיסים מסובסדים ומחירם 20 ש"ח בלבד. מספר המקומות מוגבל. להזמנה לחצו כאן.
מוזמנים ומוזמנות באהבה ❤
ביום חמישי שעבר פגשתי כחמישים פסיכולוגיות בערב שירה סגור. דיברנו בו על יתמות, מסעות ושירה ובין היתר נשאלתי שאלה שעוד הדהדה בי לאחר המפגש: באיזה אופן מותה של אמי השפיע על האמא שאני היום?
סיפרתי להן שבשנה האחרונה לחייה של אמי אמנם לא דיברנו על המוות אבל דיברנו על דברים שהמוות המתקרב מדגיש בחיים. ובעיקר דיברנו על כך שאין מה להפסיד בחיים האלה. בגלל המוות, בזכות המוות, בגלל שאין לנו ידיעה וחצי ידיעה על אודותיו, ועל מתי יגיע זמננו לעבור הלאה. מה יש להפסיד? שאלה אמא שלי, למה לא לעשות בדיוק את מה שרוצים לעשות? למה להשתהות? לפחד? למה לעצור את עצמך ואפילו לחמש דקות? למה לחשוש ממה "נעים" וממה "לא נעים", מה "בעל סיכוי" ומה "חסר סיכוי", למה לא לומר את מה שעל לבך למי שבלבך עכשיו ומיד?
היא צדקה כמובן.
המשך קריאת הפוסט "על הצוואה החיה של אמי במלאת שש שנים למותה"
הבוקר פורסם בעיתון השיר הזה, בתרגומי: על סיפורה קורע הלב של הילדה בת השבע מגואטמלה, שמתה לפני שבועיים בחסות משמר הגבול האמריקאי בעת שניסתה לעבור עם הוריה את הגבול לחיים אחרים. יותר ויותר אני אוהבת שירה שמגיבה בזמן אמת לחדשות. מתעקשת להשאיר את הזרקור על מה שהחדשות ממהרות לחלוף הלאה ממנו. אז הנה, עוד רגע לשהות עם ג׳קלין קאאל מאקין בת השבע. ועם כולנו בני השבע. ועם כל מה שגבולות ומעברים וחומות וגדרות עושים לנו. בכל מקום. בכל גיל. המשך קריאת הפוסט "הדמעות של אי הידיעה"
אני שמחה לבשר שסדנת הכתיבה "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון, לשלושה ימי שישי מרוכים באלון הגליל.
ההרשמה מוגבלת לקבוצה קטנה ואינטימית. בכל אחד מימי השישי האלו נתמקד בשני כלים להשראה ולכתיבה, נתנסה בכתיבה, נקרא, ניתן משובים וגם ננוח בארוחת צהריים משותפת. המשך קריאת הפוסט "סדנת "תרגילים בהשראה" מגיעה לצפון!"
היום לפני שנה ראה אור התרנגול החמוד הזה, שהביא אליי כל כך הרבה אור ושפע ונחת, מפגשים משני חיים וחוצי גבולות, חברים חדשים וקרובים למקצוע, קהל אהוב ששבתי ופגשתי בכל מיני מקומות בארץ וגם בחול ונחמה מהסוג שאפשר לקבל, כך נראה לי, רק כשכותבים את מה שבאמת בוער בך.
העריכה שלו היתה חוויה משנת חיים עבורי. יכולתי לחוש בכך בזמן אמת, אבל ממש ידעתי את זה בדיעבד. כשהמחשבה והשפה הפנימית שלי השתנו.
*
לכבוד חגיגות השנה – בשלושת הימים הקרובים "לאן שנצוף שם בית" יימכר באתר במחיר מבצע יום הולדת של שניים במאה, כולל! משלוח הביתה! המשך קריאת הפוסט "יום הולדת שנה ומבצע מיוחד!"
כבר מהשבוע הראשון שלנו בארץ, אני פוגשת את שתי קבוצות הכתיבה שאני מנחה מדי שבוע. בימי שישי ובימי שני. בשלב הזה, של אמצע סדנה, קורה הנס הזה, וזו כבר הרבה יותר מקבוצה: זה בית עשוי בני אדם. זה הומור משותף. דמעות משותפות. הקולות מובחנים. אנחנו מזהים את הדמויות הנכתבות, את הסיפורים ותנועת המילים של כל אחד. אנחנו גם קוראים הרבה וכבר יש דברים שמצחיקים אותנו עד דמעות וזר לא יבין.
.
בעוד חודש אפתח מחזור נוסף של הסדנה ״תרגילים בהשראה״- המשך קריאת הפוסט "נותר מקום אחד אחרון בסדנת הכתיבה של החורף"
ביום ראשון בבוקר משהו משך אותי אל מדף האלבומים הישנים של אמי. נדמה לי שלא הסתכלתי בהם מאז השבעה שלה, לפני שש שנים. בעודי מדפדפת בתמונות חשבתי לעצמי שעדיין לא שתיתי כלום הבוקר, לא הסתרקתי, ומה אני בכלל מחפשת כאן? אמי הופיעה בתמונות כחיילת, זמרת בלהקה צבאית, על חוף הכנרת עם אבי, שניהם בני עשרים. צעירה בחצי חיים ממני עכשיו. ואז הבהב הטלפון, שהיה מונח ליד האלבומים, עם מספר לא מוכר. ושוב המחשבות: לא שתיתי עדיין, לא התחלתי את היום, מה טלפון עכשיו? ובכל זאת עניתי. ומזל שעניתי. זה היה הטלפון שבישר לי על זכייתי בפרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2018!
חיי קרוון. התחלנו לקום מאוחר בבקרים. בעיקר מאז שגילינו את כיסויי החלונות האטומים נגד האור ונגד הקור. הבוקר עולה וחולף ואנחנו מכורבלים בחשיכה חמימה. יש מטיילים סביבנו שמקפלים גגונים, מרימים סככות, מדליקים אש, מגלגלים צינורות בקבינה, עומדים בשבע בבוקר, אחרי כל אלה, עם כוס תרמוס מעלה אדים ומתבוננים בנוף היער. לא אנחנו! המשך קריאת הפוסט "חיי קרוון – פרק 2"
