על האושר

השבוע היה איזה יום שהבחנתי בו לפתע כמה רמים הקולות שמסביבי בכל השבועות האחרונים: הכאב והפחד משני הצדדים, הכעס, המחאה והמחאה על המחאה, השקרים והאמיתות, התחושות של שני המחנות שהם בלתי נראים, שקופים, שמישהו דורך עליהם, ואם כל זה לא מספיק, אז רעש המפגינים, האמבולנסים, החצוצרות, התופים – אחרי הכל אני גרה בתל אביב – ואז הפוסטים הטוויטים ושדרני החדשות, ואם גם כל זה לא מספיק אז גם כל מיני תיאוריות של קונספירציות שמסבירות שכל הקולות הללו הם בכלל הסחת דעת מקול אחר, שעוד כולנו נגלה מהו, ואמרתי לעצמי אני לא רוצה לגלות מהו, אני בכלל לא רוצה לגלות עוד קולות, אני ממש ממש מתגעגעת לשקט.

 

.

כי מרוב רעש חיצוני אני כבר כמה שבועות טובים לא שומעת את עצמי כמעט בכלל, אני לא ממש אוכלת כמו שצריך כי אני לא שומעת את הגוף שלי, ואני הרבה פחות כותבת כי אני כמעט לא שומעת את המחשבות שלי, ואני עושה הרבה פחות יוגה והתעמלות, כי כל הזמן נדמה לי שיש משהו חשוב יותר לעשות או להתעדכן בו או להיות בו, ועל מדיטציה אני בכלל לא מדברת. ושאלתי את עצמי, איך לא שמתי לב שהגברתי את הווליום של הקולות בחוץ עד כדי כך שהפסקתי כמעט לגמרי לשמוע כל קול אחר מבפנים?

 

.

החברות שלי אמרו לי זו לא את מיה, זה כולם עכשיו, כו-לם מקשיבים רק החוצה, כולם מוטרדים, דואגים, נסערים, אי אפשר להקשיב פנימה, לא עכשיו.

 

.

אבל אני יודעת שזה לא נכון. שלהקשיב זו החלטה, ושכולנו טכנאי הסאונד של עצמנו, עם מערכת כפתורים ובסוף זו הבחירה שלנו איזה כפתור להגביר ואיזה להנמיך. או במילים אחרות, אף אחד לא יכול להחליט בשבילנו למה  להקשיב, לא משנה כמה תזמורת הקולות בחוץ חזקה, ואפילו על הפיד שלנו ברשת אנחנו שולטים. פשוט עם האצבע...

 

.

ואז נזכרתי בשיר הזה של ריימונד קארבר, מהמשוררים האמריקאים הגדולים של דורנו, שיש בו שקט כפול: פעם אחת, כי הוא מתאר שני נערים שפוסעים ברחוב לפנות בוקר בשקט. ופעם שנייה, כי המשורר בעצמו החליש את כפתור הווליום של המציאות ונתן לעצמו מספיק שקט כדי לראות את שני הנערים ברחוב. ואז להשתהות על זה. ואז לכתוב על זה שיר.

.

כמה שקט.

.

והמשפט הזה שעוד רגע יופיע באמצע השיר: "הם כל כך מאושרים שהם אינם אומרים דבר".

כי השקט מביא אושר, ואז האושר, בתמורה, מביא עוד שקט. זוכרים איך זה מרגיש? זוכרים רגע כזה של שקט שהיה כל כך רווי באושר שלא הייתם צריכים לומר דבר?

 

.

טוב, אז כדי לרווח לכולנו רגע של שקט בתוך הרעש הכללי, אני רוצה לסיים בלקרוא לכם את השיר הזה, שהוא התזכורת האישית שלי, שוב ושוב מחדש, לכפתור הווליום הפנימי, מה להגביר, מה להחליש ולכך שכשקצת משתיקים את הקולות לא באמת קורה לעולם כלום, אבל כן יש סיכוי שיקרה משהו גדול לנו. משהו גדול כמו אושר.

 

.

וכרגיל אתן מוזמנות לספר לי על הרעש ועל השקט שלכן ועל כל דבר מעניין אחר שכדאי שנחשוב עליו פה ביחד.

.

 

 

אושר / ריימונד קארבר

תרגום: עוזי וייל

.

כל כך מוקדם שבחוץ עדיין חושך.

אני ליד החלון עם קפה,

ועם כל העסק הזה של מוקדם בבוקר

שמחוסר הגדרה טובה יותר, נקרא לו מחשבות.

ואז אני רואה את הנער וחברו

הולכים במעלה הכביש

מביאים את העיתון.

הם לובשים כובעים וטרנינגים,

ונער אחד סוחב שק מעבר לכתפו.

הם כל כך מאושרים

שהם אינם אומרים דבר, הנערים האלה.

אני חושב שאם היו יכולים, היו נותנים

יד אחד לשני.

מוקדם מאוד בבוקר,

והם עושים את הדבר הזה ביחד.

הם מתקרבים, לאט.

השמים מקבלים סימנים של אור,

למרות שהירח עוד תלוי, חיוור, מעל המים.

יופי כזה, שלמשך דקה

מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,

לא נכנסים לכאן.

אושר. הוא מגיע

בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,

לכל שיחת בוקר אודותיו.

.

(מתוך:"שירים", מודן)

.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין

.