תמיד יש מי שאומר שאדם חייב בית

1.

ביום ראשון הלכנו לחנוכת ביתו החדש של מהאדב, דיקן הפקולטה למדעי הרוח ופרופסור לספרות שמארח אותי כאן. בגיל שישים וחמש הוא בנה לראשונה בית עצום מימדים. הוא ומשפחתו יפסיקו לגור בשכירות. למה רק עכשיו? שאלתי אותו כשלקח אותי לפני שבוע לראות איך מתקדמת הבנייה. היא לא התקדמה. רק חצי מהמדרגות נוצקו. בשתי מרפסות חסרה רצפה. המטבח לא עמד עדיין. ובכניסה היה צריך לטפס על חביות. ״כדי שהבנות שלי לא ילעגו לי שלאבא שלהן לא היה מעולם בית״, הוא ענה והתייחס לבת ה-18 ובת ה -21, אחת מהן כבר עזבה את הבית והשניה תעזוב בקרוב.

2.

בתוך שנים מעטות מהאדב ואשתו יחיו בגפם בבית הזה, בעל שלוש קומות, ארבעה חדרי שינה גדולים, חמש מרפסות, שני סלונים וגג. אולי אחת הבנות תתחתן ותגור פה עם משפחתה כפי שנהוג במשפחות מורחבות בהודו? "לא", הוא פוסל את המחשבה שלי על הסף. גם הוא בקושי הסכים לנישואי שידוך עבור עצמו. הוא מאמין באהבה. שפשוט לא הגיעה. ובחיים חופשיים. כל מה שקשור למסורות נראה לו מטופש. גם לכבוד חנוכת הבית יעשה טקס צנוע, אם בכלל.

3.

כשאנחנו מגיעים ביום ראשון אנחנו בקושי מוצאים את הבית כי מסתיר אותו אוהל ורוד, גבוה מהבית אפילו. כמה מאות אנשים כבר מתגודדים במקום. מהאדב עומד ומצטלם עם אורחים ליד מקדש מאולתר שהוקם בסלון: שלוש קומות של קוקוסים מקודשים, מקושטים, ענודי תכשיטי זהב, לבושים בסארי, פסלו של האל גנשה, להביא מזל, עלי מנגו להבטחת רוחות טובות, סיר חלב שגלש לסמן שפע, קנקן עם תשעה מיני דגנים להבטיח שגשוג וציור רנגולי צבעוני בכניסה למשוך למקום את אלת השפע לקשמי. במרכז הסלון הוקם פיר שריפה קטן שדולקת בו אש ובין החדרים עוברת פרה מקושטת, לוודא שבכל חדר ישכנו מזל וברכה. ״אשתי התעקשה״, מהאדב אומר בחיוך חצי מתנצל כשחמישה צלמים עם פלאשים מעמידים אותנו בשורה.

4.

כבר שבע שנים שאנחנו לא נמצאים בבית קבע. לפעמים אנחנו שוכרים בית וגרים בו. לפעמים אנחנו נודדים בין בתים. היתה לנו אפיזודה בקרוון. פעמיים פלשנו בהסכמה לבית ההורים. לתקופות עובר בי געגוע לפינה משלי. לתקופות אני מתבוננת בפליאה במאמץ שאנשים משקיעים בסיפור הזה של לגור. במאמץ שגם אני עצמי השקעתי. מה לא עשינו כבר עם בתים: שיפצנו, בנינו, קנינו, שכרנו. ריהטנו והחלפנו. בהודו המחשבות האלה מעסיקות אותי יותר. למרות שפה צמחה בעבר תנועת הפרישות הגדולה בהסטוריה, היום עניין הבית נדמה פה קיצוני מיוחד. קחו לדוגמא שיטוט רגלי בשכונה שלנו פה. רחובות של מעמד בינוני גבוה: ההשקייה, השתילה, הבישול, החיפוי, גירוש היונים והסנאים, האכלת הפרות, העסקת מנקות, מבשלות, שומרים, וקבלת משלוחים של אגוזי קוקוס ושל קני סוכר מהכפרים. עמלנות בתים בלתי נגמרת. צי שלם של בני אדם מתחזק פה בית משפחה אחד. מצד אחד זה נראה המון. מצד שני, במערב, עבודה של צי שלם נופלת על כתפי שניים. אני יודעת מניסיון. הרי בדיוק מזה ניסינו לקחת איזה חופש.

5.

שרוטהי, חברתי, חושבת שמצאה דרך להימלט מזה. מה שמטריף אותה זה החיים בכפיפה אחת עם חמה וחמותה. המחויבות לקרוא להם אמא ואבא. הצפיפות. אפילו שביתם גדול כארמון. הפיתרון שלה: היא בנתה בית קיט קטן על החוף שיהפוך בהדרגה לבית קבע ״כשבעלי יתרגל לרעיון״. לעומתה, סידהרט חבר שלי, חי בגיל ארבעים וחמש עם בת זוגו ללא נישואין וללא ילדים בחוה אקולוגית שיתופית. מחוץ לעיר. ביערות. וכמובן שיש את נאווין, נהג הריקשה שלנו, שכבר בראשית חייו החליט שהוא פורש מהשיטה, ולכן מעולם לא התחתן או החזיק בית קבע. אני מספרת עליהם כדי לומר שיש פה גם כאלה. שמנסים לבדוק את השיטה. גם אצלם המשפחות מסתכלות על אורח החיים שבחרו בעין לא מרוצה. תמיד יש מי שאומר להם שאדם חייב בית. שהחיים מתבזבזים. שצריך לקנות ומהר. שרק מקום של קבע יתן להם ביטחון בקיום המבלבל הזה. קצת כמו מהאדב, שרגע לפני פרישה לגימלאות עובר עכשיו בינינו, מאות האורחים שלו שאוכלים מעל עלי בננה, מודה לנו על המתנות ומעניק לכל אחד מאיתנו אגוז קוקוס, לברך אותנו, איך לא, בבית משלנו.