החברה הגאונה

המשוררת מיה טבת דיין כותבת על חברתה אורית מוסינזון, יזמית ההייטק ומעמודי התווך של תעשיית הסטארטפים בישראל, שמתה הזנה ממחלת הסרטן

1.

2005. רגע לפני גיל שלושים אנחנו נוסעות למגדת עתידות. מאיפה הבאת אותה בכלל? מישהו סיפר למישהו שהיא הצילה אותו מהתרסקות כלכלית ואת כרגיל נדלקת. את כבר רוצה משפחה. עדיין מנסה להבין מאיפה יגיע הכסף הגדול. אני נוסעת וחוזרת מהודו. הלב שלי שבור מאהבה גדולה. איבדנו כיוון. שתינו פוחדות שהחיים לא עומדים לקרות לנו. אנחנו פוגשות אותה באיזה יישוב וילות מעבר לקו הירוק. היא עומדת בכפכפים והופכת שניצלים במטבח. נותנת לנו כוסות של קפה שחור להפוך. מתבוננת בתמונות שהבאנו. איך פתאום אנחנו מספרות לאשה הזאת את הפחדים הכי כמוסים שלנו? לך היא נותנת קמע להניח בחדר. לי היא אומרת "ברגע שתתיישבי על זרע תיכנסי להריון". יש לה שפה כזאת. ובאמת שלושה שבועות אחרי זה אני נכנסת להריון ממישהו שאני יוצאת איתו לרגע. אחר כך סבא שלי מת. האנמיה מחריפה, שנת 2010 מסמנת לשתינו התחלה של קריירה חדשה. החברה שאת מייסדת עושה את המיליונים שחלמת עליהם. את מתחתנת שוב. נוסעת בכל העולם. בעצם כל מה שהיא אמרה שיקרה – באמת קורה. הכל. פרט לעניין אחד. "אם יש משהו שאת לא צריכה לדאוג ממנו בחיים האלה", היא אומרת לך, "זה הגוף".

אנחנו יוצאות ממנה ומתיישבות לאכול באיזו תחנת דלק. החיים נראים מבטיחים. יש לנו שוב סיכוי. את יושבת מולי ואומרת בעיניים זורחות, איזה כיף!

2.

1998. את מודיעה לי בטלפון שאת מתחתנת עם החבר שלך מגיל 19. "זה פשוט קרה", את אומרת בקול סינדרלה, כאילו זה פשוט וכאילו זה קרה. אמא שלו מאכילה אותך בתבניות של בשר ועוף ואת קוראת לה אמא. כשאת מדברת עליה בגוף שלישי את קוראת לה האמא העיראקית שלי. אתם נוסעים בין הבית הגדול של ההורים שלך ברמת השרון לדירה הדחוקה שלו עם אמו ואחיו בשכונה בפאתי ראשון לציון. את אומרת שאין באמת הבדלים בין אנשים בעולם. שלעולם לא תיתני לדברים כאלה לבלבל אותך. את רואה אותו ואוהבת את מה שאת רואה: מצחיק וחכם ויפה ומבקש לעצמו איתך חיים אחרים. גם אני אוהבת אותו. את אמא שלו. את המבט הרך שיש לו בעיניים. אבל לא מצליחה להבין מה לנו ולחתונה בגיל 23. היום אני לא זוכרת אפילו איך נראית ככלה. אני לא זוכרת איפה היתה החתונה הזאת. מה הבאתי לך? מה לבשתי? אני לא זוכרת שום דבר. רק שלפני החופה עוד רצנו יחד ברחוב הראשי של רמת השרון, שמלת כלה והינומה, לחפש לך לימון. התרגשת עד בחילה. היית נואשת בחיפוש שלך אחר בית. 

3.

1998. אחרי החתונה אני נעלמת לך. נוסעת למזרח ומשם לניו זילנד, משאירה אתכם מאחור, את ובעלך; סטודנטים בבאר שבע, נשואים, מבקרים בחגים, מעמידים סירים. את עובדת כדיילת שנשארת תמיד על הקרקע. שונה ממני בכל מובן. אחרי חמש שנים הוא לפתע מתקשר. תבואי?

אני שותקת. כל כך הרבה עבר.

היא צריכה אותך, הוא אומר. 

כשאת פותחת לי את הדלת אני לא מכירה אותך בכלל: השיער שלך מחומצן וארוך. הגוף רזה. העקבים גבוהים. מה קרה לך? אני נבהלת. אבל הכחול בעיניים שלך מתרחב לעומתי והשפתיים מחייכות את חיוך גיל 16. זאת עדיין את. 

שלושה שבועות אחרי זה אתם נפרדים. את מגלה שיש לו מישהי אחרת וזורקת אותו מהבית. מחליפה מנעולים. תולה בדים, מפזרת כריות. כמה ימים לפני זה הוא עוד מספיק לשבת איתי באיזה פאב ואומר, היא גדולה עלי. זה בראש שלי ואני לא מצליח להתגבר על זה. האם בגלל זה הוא קרא לי לחזור? את מכינה לוח שנה עם תוכניות מעכשיו ועד שארית חייך החדשים. בנות 27 אנחנו שרועות בלילות על הספה בסלון שלך. לא מצליחות להבין כלום. מה זה גברים. מה זה יחסים. מה זו בגידה. מה זה החיים האלה בכלל.

4.

2003. רותי ואילון לא מאמינים שזה קורה להם, את אומרת, כשאת בת 28 וגרושה. כמה פעמים עוד תאמרי את המשפט הזה? רותי ואילון לא מאמינים שזה קורה להם. את בת הזקונים הקטנה והיפה שלהם. בת אחרי שני בנים. כולם מטאורים. אבא שלך מנהל בכיר. אחיך הבכור רופא מצליח. דודה אחת שופטת. ודוד רחוק אחד, יגאל מוסינזון, הוא סופר מיתולוגי. פעם אחת את מתלווה להורים לאירוע של עיריית תל אביב. מסתבר שסבא רבא שלך, בן-ציון, נמנה על מייסדי אחוזת בית, כשעוד לא נקראה תל אביב. ניהל את גימנסיה הרצליה במשך שלושים שנה. מצולם בתמונה המפורסמת של ההגרלה על החול. פעם אחרת את מלמדת אותי שסבא שלך דוד הוא אחד משלושת הנופלים שעל שמם נקרא גן השלושה. והייחוס המשפחתי לא נגמר שם. יום אחד את מגלה באילן היוחסין שלך ביד ושם בן דוד רביעי מפורסם אפילו יותר מכל אלה. את מתקשרת אלי ואומרת לי בלי אוויר בטלפון, את לא מאמינה! פול סיימון!

5.

מי אנחנו. אנחנו אוהבות לדמיין איך היו נראים החיים שלנו לו נולדנו למשפחות ההפוכות. הרי נולדנו באותו אפריל של שנת 75'. לפעמים זה נראה אפשרי; את היית נולדת להורים הצעירים שלי, ההיפים, גדלה בווילה החצי גמורה שלנו בהוד השרון, זו שכבר כשהחלו בבנייתה נגמר הכסף, שאין לה גג, שאין לה מטבח מסודר, שלחדר אחד למטה חסרים קירות. את אומרת שאת לא מאמינה שאמא שלי היא אמא. את אוהבת את כל הבגדים שלה. את מדברת איתה על בנים. על זיונים. על החיים שלה מאחורי הקלעים של הטלוויזיה. אני מדמיינת איך היו נראים חיי במשפחה המאורגנת שלך. אצל אמא שלך במגירות המטבח יש תמיד חומרי גלם לפחות לשלוש עוגות קדימה. פעם אנחנו אוכלות שוקולד צימקאו והיא כועסת עלינו שזה לא לאכילה. את מגלגלת עיניים. אני מתרגשת שהעתיד כל כך מאובזר ומאורגן. כשאנחנו יוצאות היא אומרת לך ללבוש את "החולצה הטובה" שלך. כשאת מוציאה ציון פחות ממצוין את מתנצלת. אצלנו לא מתעניינים בציונים. האחים שלי צעירים ממני, המשפחה שלי עדיין בתנופת הצמיחה שלה. אבל אצלך, כשאנחנו בנות 16, כולם כבר מסודרים כמו בתיבת נוח. זוגות זוגות. אחיינים נולדים. תארים מתקדמים. הבית המרווח והצנוע ברמת השרון מארח ארוחות סביב השולחן ועל הדשא. הורי אומרים לי, תהיי בנקאית בניו יורק, תהיי מתעמלת באולימפיאדה, תהיי אמנית, תכתבי ספרים, הם באמת מאמינים שכל העולם מחכה לי, שאטביע עליו חותם חדש. אבל אצלך כמעט ברור מה מצופה ממך לעשות; אחרים כבר עושים זה כמה דורות את הדרך הזאת לפנייך. דוקטורים, פורצי דרך, בעלי שם. כל מה שאת צריכה לעשות הוא לצעוד בשביל שהם כבר חצבו.

6.

מי את. בדיעבד כל החיים שלך הם משא ומתן עם השביל הזה. כשאת עולה עליו את עולה בגדול: עושה מיליונים. הופכת לשם דבר בכל העולם. לעולם לא זזה מההחלטה שלך: תרוויחי כסף רק כשאחרים ייצאו מורווחים גם. תתעשרי רק כשיהיה קשור בזה חסד. אפילו כשאת מתנדבת זה בגדול, במשך שנים את מקדישה יום בשבוע להתנדבות במחלקת הילדים בבית החולים. במשך שנים את הולכת ללוויות רבות. נושאת מבט אל השמים והם רצופים מלאכים מעלייך, מלאכים שפעם הכרת בדמות בני אדם. אבל גם כשאת יורדת מהשביל זה בגדול; את מתעקשת להאמין שכולם טובים כמוך. והאנשים שאת מכניסה לחייך, לאהבה שלך, לעסקים שלך, שבים ומאכזבים אותך. שוב ושוב העולם מתגלה לך על הפערים שבו, על חוסר הצדק, על העקמומיות. כל כך בקלות העיניים שלך בורקות. כל כך אכזרית תמיד הנפילה. אחריה תמיד מגיע המשפט, לא הייתי מאמינה שהוא כזה.    

אני פותחת דף חדש, את מכריזה אחרי הגירושים. אני שמחה כל כך לשמוע. מאמינה כל כך שזה אפשרי.

אולי עכשיו גם תחזירי את השיער להיות נורמלי? אני מציעה.

בטח, את מסכימה.

תמיד את מסכימה. גם אחרי הגירושים השניים שלך תסכימי. גם אחרי צמתים אחרים בחיים.

אבל לעולם זה לא יקרה.    

7.

מי את. עם הזמן אנשים סביבך קוראים לך ברבי. אני מוכנה להרוג אותם. אבל את אוהבת את זה. את חושבת שזה חמוד. שהם חמודים. עם אחד מהם את מתחתנת בסוף. אני מתכווצת בכל פעם שהוא צועק לך בין החדרים. ברבי! השיער המחומצן הזה מזכיר לי שוב ושוב שלא יעזור כל היופי שלך, את תפגעי בו, כי אינך חשה ראויה להיות כל כך יפה. לא משנה כמה גברים יאהבו אותך, תמשיכי לבחור את אלו שמקטינים, או בוגדים, או מכווצים, כי משום מה אינך מרגישה ראויה לאהבה מלאה של גבר. לא משנה כמה חכמה תהיי, מבריקה ממש, וכמה תדעי לספר לי על איזון, ועל שקט, ועל תזונה למשל — תמשיכי להרעיל את הגוף שלך בממתקים, במתח, בעבודה.   

אני בטוחה שאציל אותך: נשחה יחד מעל התהום הזאת. במשך שנים אני מנסה להושיט יד. אבל זה לעולם לא מצליח ואני נותרת מובסת, מתבוננת מהצד. לפעמים אני מתנחמת בהצלחות העצומות שלך; מנהלת השקעות ענק, שותפה באחד האקזיטים הכי גדולים של ישראל. אבל בכל פעם התהום מגלה פניה מחדש; שוב את מתרסקת על קרקע המציאות עם הבחירות שלך, האמונה שלך שכולם טובים, שכולם פשוט חייבים להיות טובים. אני מסיטה את המבט.

יודעת להציל אותך רק בקטנות. ההצלה האמיתית גדולה מכוחותי.

8.

1992. אנחנו מכירות מתחת לשולחן במערכת של "ראש 1". בנות 16. עיתונאיות צעירות בישיבת מערכת ראשונה. וזה המקום היחיד שנשאר בחדר. את מחייכת אלי ואני שונאת אותך. כי את יפהפייה זוהרת ממש, כי העיניים שלך כחולות, והשיער דבש, וכי את מחייכת ומתוקה אלי ואני רגילה להיות מוחרמת. את לא מתבלבלת. מתחת לשולחן את מתעקשת ללחוש לי בדיחות קטנות. מודיעה לי שנהיה החברות הכי טובות במקום הזה. אומרת שבטח כולם פה כותבים טוב ממך ושלא ברור לך איך התקבלת בכלל. יש לך חושים של ילדה יפה מדי. חכמה מדי. מרמת השרון מדי. מלח הארץ מדי. את יודעת בחושים שלך שאם לא תקטיני את עצמך אנשים יברחו. ובסוף זה עובד גם עלי; אני נכנעת וצוחקת מהבדיחות שלך. לוחשת גם לך משהו באוזן. כשאנחנו יוצאות ובחוץ ערב את מציעה שאבא שלך יסיע אותי הביתה. אבל אנחנו בכלל לא גרות באותה עיר! אני מזדעקת. שטויות, את אומרת. הרי לא תחזרי באוטובוס לבד. וזהו. אנחנו יושבות באוטו הגדול שלו, ריח מושבים חדשים וניקיון. ובבת אחת החיים חלקים כמו כבישי הלילה. היקום מציע לי לפתוח דף חדש. להתחיל מהתחלה.

ויש לי חברה.

9.

שנים אחרי אני שואלת אותך מה מצאת בי? דווקא בי? ואת עונה, איך אפשר לא לאהוב אותך? גם כן תשובה. הרי כל כך בקלות אפשר לא לאהוב אותי. בתיכון שלי ילדי הכיתה כמעט לא מתקרבים אלי. לעולם איני מוזמנת לאירועים שלהם – מסיבות כיתה במרתפים של בניינים, שוטטויות ביום העצמאות, ימי הולדת. הנער שאני אוהבת אוהב אחרות ואילו איתי מקשיב לתקליטים. ביום הולדתי ה—16 אני מזמינה אותו ועוד נער ונערה לביתי. אף אחד מהם לא מגיע.

לפתע אנחנו יושבות על השטיח בחדר שלך ולומדות לבגרות באזרחות. עולם שלם של אריזות חטיפים ריקות סובב אותנו. רשות שופטת. רשות מחוקקת. אנחנו בעצמנו מקימות מדינה אבל איננו מבינות את זה עדיין. ספרי האזרחות משעממים, אבל למי אכפת. העיר אחרת, אבל למי אכפת. התיכון אחר. אבל מה זה משנה. קל כל כך לדבר. לצחוק. אני הולכת לעשות המון כסף ולישון במלונות הכי יפים בעולם, את אומרת ומרימה מבט אל התקרה. אני אומרת שאהיה סופרת. מעולה! את מכריזה ומחזירה מבט אל הספרים, לא תצטרכי לדאוג לכלום, אני אפרנס אותך כשתהיי סופרת ענייה. אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה: מלכת הכיתה היפהפייה של תיכון רוטנברג בוחרת בי. רואה אותי. לא חושבת לרגע שיש בי משהו פגום. בחיים חלופיים, במרחק עיר אחת, תיכון אחר, הייתי גם אני יכולה להיות מלכת כיתה לצדך. זה המקום שאליו אנחנו נופלות שקובע הכל. ואני פשוט נפלתי למקום הלא מתאים.

ההבנה הזאת מצילה אותי. ולא רק באותו רגע. היא מצילה אותי לאחר מכן עוד חיים שלמים.

 10.

מה מחזיק חברות? האם אלו ההצלות שאנחנו מצילות זו את זו? את מושיטה לי יד פעמים רבות כל כך אחרי ההצלה הראשונה ההיא. כשפתאום את משלמת אלפי שקלים למוסך שלי בגיל 25, סכום אגדי לשתי סטודנטיות חסרות כל, מחליפה לי מנוע. כשאבא שלי שוכב בטיפול נמרץ אחרי התאונה המסויטת ההיא, ואת מתייצבת בבית החולים בעפולה עם שקיות סנדוויצ'ים לכל הצוות על הבוקר. עוברת בין האחים והרופאות, עד שהם בטוחים שאת בתו. כשאנחנו קוברים את אמא שלי את מחזיקה אותי מעל הקבר הפתוח, גשם זלעפות יורד אל הבור. כשנשבר לי הלב. בכל פעם שנשבר לי הלב. כשאני חוגגת ארבעים בקנדה, ללא חברים בכלל, ובתיבת המייל ממתין לי קופון למסאז'. "דמייני שאני איתך וזה יום כיף", את כותבת. ההצלות שלי מגיעות בכל פעם שהחיים שלך נשברים. ההצלות שלך דואגות שלעולם לא אחוש לבד בעולם.

11.

2007. גיל 32, את כותבת לי מכתב: "החיים זה טיול, אני יודעת. והטיול הזה נראה יותר ויותר כמו טראק. יכול להיות שלחלק מאיתנו הטיול הזה הוא כמו נופש בנאלי באילת, ולחלק אחר זו שהות בוולדורף אסטוריה. אבל שלי זה ללא ספק טראק. כזה שבסוף אתה מקווה להגיע בלילה לפני הסיום למלון היפה ליד שדה התעופה, פשוט בגלל שהתעייפת מהדרך. יכול להיות שללמוד ליהנות מסוגים שונים של חוויות וטעמים זה סוג של התבגרות, ושרק עכשיו אני מתחילה אותה".

12.

2018. חולה. את נכנסת באיחור להשקת הספר שלי. משתחלת בין הקהל, גבעולית ובהירה על עקבים, עמוד אינפוזיה נשרך אחרייך? אני בטח מדמיינת. איך הגעת לכאן? את והמורפיום, איך הגעת? אני מתנצלת למיקרופון, יורדת מהבמה ומחבקת אותך. חשה את הקהל עוקב במבטו אחרינו. לפתע הבכי פורץ ממני ביבבות של ילדה. את מלטפת את שיערי כמו שאמהות עושות. אבל כבר שש שנים אין לי אמא. למה את בוכה בובי, את שואלת אותי, השתגעת?

2005. בריאה. יום הולדת שלושים שלך במנטה ריי על המים. השיער שלך זוהר בשמש. מישהי שאת מכירה חולפת ליד השולחן עם תינוק בזרועותיה. באיזה גיל ילדת? את שואלת אותה. 41, היא עונה. את זורחת. אני רוצה להיות בדיוק כמוך! את מכריזה, בדיוק כמוך! והמלים הופכות לנבואה שיותר אי אפשר יהיה להסיר.

13. מי אני. בכל מה שקשור ללהיות חברה, אני עושה לך את החיים קשים. תמיד מתבדלת. מלאת ביקורת. נוקשה מול הסלחנות הנצחית שלך. מנסה להושיע אותך בכל הכוח או נעלמת לך בכל התבוסה. אפילו בלוויה שלך אני לא מצליחה להיות נחמדה מספיק לחברים שלך. יש לך אלף כאלה, לפי החשבון שלי. וכולם תמיד רוצים לקחת עלייך בעלות, לפי התחושה שלי. אפילו כשאת גוססת. אפילו ליד הגופה שלך בבית הקברות. מישהי אומרת לתוך המיקרופון שעכשיו, כשאין לך גוף, היא מזמינה אותך לחיות דרך הגוף שלה. ברצינות? אני מגלגלת אלייך עיניים. אין סוף לבעלות שייקחו עלייך? אפילו המוות לא ישחרר אותך מזה? את מתפוצצת מצחוק. אני מסתכלת עלייך מונחת ועטופה בתכריכים ושומעת את הצחוק שלך. יכול להיות שהשתגעתי, אני לא יודעת. או אולי, איכשהו, למרות שמתת, לא באמת איבדתי אותך.

14.

חולה. שוב כואבת לך הבטן ואף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לך. שנים. מתישהו את מאבחנת את עצמך עם מחלה אוטואימונית בשם קרוהן. הגוף שלך תוקף את עצמו. הרופאים מהססים. מה זה משנה, את אומרת, אני בכל מקרה לא מצליחה לאכול כמעט כלום. האם זו היתה הסיבה? במשך שנים את אוכלת בנחישות סוכריות כאילו היו אוכל של ממש.

בריאה. את בלוס אנג'לס, את בעמק הסיליקון, את בניו יורק, את בטייוואן, את באוגנדה, את במסיבה במוסקבה, אין לי מושג איפה את.

בריאה. את קונה לי מתנות יקרות ליום הולדת. את קונה לי מתנות יקרות גם בלי יום הולדת. מספיק שאגיד שאני רוצה משהו והוא מגיע אלי. את קונה לעצמך חולצות בדולר. אודם בדולר. נעליים בעשרה דולר. אני מוסיפה את זה לרשימת הדברים שלעולם לא אפענח לגבייך.  

בריאה. הבתים שלך. הערים מתחלפות. הדירות עולות ויורדות. בכל החדרים דלוקים מסכים בו בזמן. גם בלילה. לפעמים את משאירה גם את האור. לעולם לא חשוך ושקט. אפילו בסוף.

חולה. בחדר האחרון שלך. כשאת כבר מורדמת. אני יושבת לידך ומנשקת את המצח שלך ואומרת לך דברים וברקע המסך, תוכנית רכילויות, הבזקים ורעש. אני לא מעזה לכבות.

15.

2005. גיל שלושים, את כותבת לי מכתב: "יכול להיות שיכולנו להיות מצליחות יותר, או מסודרות יותר, או מקושרות יותר. אבל זה לא היה אנחנו. באיזשהו מקום אני תמיד אודה לך על האפקט הזה שיש לך עלי. חמש דקות איתך ופתאום כל כך קשה לי להתפשר על עצמי. על המחשבות והחלומות שלי. פתאום הכל נראה כל כך אפשרי.

"פעם, כשנשב בבוסטון, כשאת תהיי מרצה עולמית ואני אברר בפעם המאה איך מתקבלים לדוקטורט, אני מאמינה שנזמין קפה בהארוורד סקוור, נסתכל על כל הסטודנטים סביבנו, ונבין שלא נכנענו לעולם שלהם. שלא מכרנו את עצמנו בשביל בית עם גינה וכלב.

"אני יודעת שאת לא נכנעת, ואני מקווה לגלות שגם אני לא. לגלות שאני אומרת לעצמי בסוף היום שהיום הזה היה נכון. ואולי גם מחר יהיה כזה.

"אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני גאה בך. גאה במשהו שלא היה לי חלק בו. שבזמן שאני התפשרתי על נוחות ובינוניות, את עשית את מה שהלב שלך אמר. אני מקווה שעוד כמה שנים תהיי גאה בי גם. ותדעי שיש לך חלק גדול בזה. חלק בשלמות שלי וחלק ענק בלב. לתמיד".

16.

מה מחזיק חברות? מה מחזיק למרות הרעש השונה בפנים ובחוץ, האנשים השונים מסביב, הנתיבים האחרים, הארוכים והרחוקים כל כך? חברויות רבות כל כך נפרמות ונשכחות עם הזמן, אבל את הדבק מרגע שהחלטת שאנחנו משפחה. מה זו משפחה? הלא גם אני אוהבת את הורייך בכל לבי, כפי שאוהבים הורים של חברה טובה. אבל מצדך זה לגמרי אחר: את אוהבת את המשפחה שלי כמו שכורתים ברית. אוכלת קציצות אצל סבתא שלי בקביעות. המלאך, היא קוראת לך. כשאמא שלי מתה האדמה נקרעת גם מתחת לרגליים שלך. כשאת חולה אבא שלי הולך לקנות בשר, מבשל לך פסטה עם בולונז, נוסע אלייך עם קופסאות, לא יודע את נפשו מצער. והרי יש לך משפחה משלך. הורים ואחים וגיסות ואחיינים, מהו הדבר שבכל זאת גורם לך לחוש כל כך צריכה, חסרת בית, מהו הדבר שמניע אותך כל הזמן לחפש?

אני נזכרת שאומרים שמי שגדלה עם גב משפחתי חזק, יכולה להרשות לעצמה לעזוב ולנסוע ללא דאגות. אבל מי שמחפשת בית, תיאחז בקרקע ותתחתן בגיל צעיר. שלושים שנים אורכת החברות שלנו, החברות המשונה, הלא מפוענחת, שלנו. ומה אם היא בכלל ברית משפחה? עכשיו כשאמא שלי מתה, הסבתות שלי מתות, את לא עוד חברה שמתה לי. את עוד חלק שנעלם מהמשפחה שלי המתפוררת.

17.

יוני 2020. אני כותבת לך הספד וקוראת בבית הקברות. משום מה הוא בגוף שלישי. "מה היא היתה? חברה שלי? אחות שלי? מה היא היתה שלי?" ובהמשך אני מוסיפה, "אני חושבת שלא הייתי אפילו עשירית חברה טובה שלה מכפי שהיא היתה שלי. אבל מכיוון שהיתה האדם הטוב והנדיב ביותר שהכרתי אולי מראש זה היה בלתי אפשרי".

אני בולעת את הרוק ומתבוננת בפניהם של הורייך. אמך יושבת כפופה על כיסא פלסטיק. אביך מתעקש לעמוד. זה לא הספד מתקתק.

אבל תמיד דרשת ממני: תהיי אמיתית.

18.

2013. את כותבת לי מכתב ליום הולדת: "יפה שלי. אני לא יודעת איך מתמודדים עם יומהולדת בלי אמא, בעיקר בלי אמא שהיא אי של שפיות.  האמת, אני לא מצליחה בכלל להבין איך העולם ממשיך בלי עפרה. אבל היא כל כך כאן, ואת יודעת את זה יותר טוב מכולם.

"38 זה דווקא גיל מצוין. החלטתי היום ש—38 זה הגיל שלנו. אל תתווכחי איתי, כי 8 זה מספר המזל שלי ואת נולדת ב—3, אז בטוח שזה הגיל שכל הנסים יתגשמו.

"מקווה ששיכנעתי אותך, כי הולכת להיות לך שנה נדירה אז בבקשה להתכונן".

19.

2014. אני נוסעת לקנדה ושוב נעלמת לך. בדיעבד ההיעלמות האומללה מכולן. מעט אחרי התאונה של אבא שלי. מעט אחרי שאני מחלצת אותך כמעט בכוח מהבית ההוא, שהפך להיות לך מסוכן. מהמרחק הכל מעורפל; את פוגשת מישהו חדש. מתאהבת. הוא אחר, את אומרת, לגמרי סיפור אחר. את עוברת לגור בבנימינה. איפה? בבנימינה. אומרת, יש לי בית. את המשפט הזה אני זוכרת. יש לי בית. בית בבנימינה? אני משוטטת באגמים, ביערות. לא יודעת שאת מנסה להיכנס להריון. לא יודעת שזה לא מצליח. לא יודעת על הדימום. לא שהרופאים למרות זאת דוחקים בך להמשיך. כל הזמן הזה מאכילים את המחלה שבסוף תאכל אותך. בשדה התעופה של ונקובר אני מגלה הכל: פוסט שלך בפייסבוק. גילו לך סרטן. הוציאו לך את הרחם. את בריאה אבל רוצה להתריע, לומר לכל הבנות האחרות. אלוהים. היו שם אלפי שיתופים, אולי עשרות אלפים. עשרות אלפים שידעו מה שלומך כשהחיים שלך נשברו. ואני לא הייתי שם. האין זו תמצית הקשר בינינו? אני חושבת איך לכתוב לך. בסוף מסמסת, מה סרטן, השתגעת? וזהו. זה כל מה שאני כותבת שם. הכל בסדר אהובה שלי, את עונה, הבראתי וזה מאחורי, תבואי לארץ ונתחבק.

20.

צער. זה מה שאני מצליחה לחוש כלפייך בכל השנים האחרונות. צער כשאני מגלה שאת חולה. שלא יהיה רחם ולא הריון. צער כשהפונדקאית נקלטת ובאותו יום את מתבשרת שהמחלה חזרה. צער כשהילד נולד ובאותו שבוע אהובך מאובחן בעצמו. צער ופחד. בכל פעם שהמספר שלך מופיע על הצג אני משקשקת. הבשורות תמיד עצומות. לטובה או לרעה. שניכם נאבקים על החיים. הניתוחים קשים. החודשים ארוכים, מסוממים ממשככי כאבים. והילד הקטן שלכם מסתובב בתוך כל זה. יש ימים שהצער הורג אותי. פעם אני לוקחת את הילד שלך על הגב שלי בכל הבית. אחר כך אני נבהלת. האם אוכל להבטיח לו שאקח אותו על הגב גם אחרי? איזה מין חברה אני בדיוק. איזה חברות אנחנו.

21.

מאי 2020. אני בקושי מצליחה לגרור את עצמי אלייך. נכנסת לאוטו ונוסעת לבנימינה. שונאת את בנימינה. שונאת את הדרך לבנימינה. שונאת את הדרך מהחניה אל הבית. הלפני ממוטט אותי כל פעם מחדש. המראה שלך מחזיר אותי לימיה האחרונים של אמא שלי. את בעצמך אומרת לי, אל תבואי, את לא צריכה לעבור את זה שוב. אבל איך אפשר לא לבוא? הזרועות הן עצמות. הכתפיים עצמות, הפנים נסוגות אל תוך עצמן. הנשמה מתבוננת קרועת עיניים. תראי מה קרה לרגל שלי, את אומרת. גם אמא שלי אמרה אותו המשפט. מה קרה לרגל שלי. אני מסתכלת עלייך ורואה את הסוף שלה. אני מסתכלת עלייך ומתייתמת.

אני מסתכלת עלייך ונאטמת.

22.

למה את אוהבת אותי? למה את אוהבת אותי גם כשאני לא נמצאת, כשאני לא באה. כשלא יודעת. למה את ממשיכה לבחור בי מכל החברות שכן נמצאות שם סביבך יום ולילה. שישנות איתך במיטה. שמתקשרות ללא הרף. דווקא אני. ששוב ושוב לא מסוגלת. למה אינך כועסת עלי גם בחודש האחרון לחייך, כששוב אני מתרחקת. איך את ממשיכה לשחרר אותי, לתת לי להיות אני כמעט עד הסוף. עד הפעם האחרונה שבה לראשונה את שואלת איפה את? הרי אמרתי לך שזמני קצוב.

23.

יוני 2020. את מתרוממת במיטה ושואלת, אז על מה את עובדת עכשיו? אני אומרת לך, השתגעת? מה נדבר עכשיו על עבודה. את עוד שנייה הולכת למות. את אומרת, נו, סתמי. ואנחנו צוחקות. בינינו על המיטה קערה עם דובדבנים ואף אחת לא נוגעת בה. דווקא יש לך רעיונות לגבי העבודה שלי. את מסבירה לי אותם עכשיו. את רואה כל כך רחוק קדימה.

 24.

יוני 2020. שלושה ימים אחרי הלוויה שלך הראש שלי מסתחרר ומסתחרר. רק ביום הרביעי מגיעה ההקלה. אפשר לסגור את דלת המציאות על כל זה. אותה תחושה שהיתה גם כשאמא שלי מתה. אותה תבוסה נוראית, מאכלת לב ממש, ובה בעת האפשרות לנשום. סוף סוף הנרטיב הנורא הזה מפסיק לכתוב את עצמו. מישהו בהודו אמר לי פעם שעם כל סיום של סיפור חיים יש לסגור את הכריכה, להניח את הספר על המדף וללכת. אני אוהבת את המשפט הזה כשאני שומעת אותו לראשונה. רק מאוחר יותר אני לומדת שהמדף נמצא בתוכנו. אין באמת לאן לזוז.

25.

אוקטובר 2020. יש ימים שאני מצליחה לשכוח. בימים אחרים אני שומעת אותך מדברת אלי בעיני רוחי. רק לפני שבועיים, למשל, הסברת לי למה סבלת כל כך. זה כמו כדור ברזל שעובר באש, אמרת על הסבל. זה מחשל. למה להתחשל עד כדי כך? שאלתי. כי ככל שאת חזקה יותר את יכולה לתת יותר, ענית לי תשובה שמתאימה רק לך. ואז הוספת, אני חוזרת אל המוות משופרת מכפי שהגעתי ממנו. כמה עוד תוכלי להשתפר? כמה עוד אפשר לתת? שאלתי אותך, ספק במרירות. נזכרתי בכל שנות ההתנדבות שלך עם ילדים בבתי חולים, בכל האנשים שטיפלת בהם, מתרוצצת תמיד ממקום למקום. אבל את צחקת. זה היה הצחוק שלך ששם סוף לכל דיון ושאחריו היית מסיטה את השיחה אלי. כאילו את אף פעם אינך הנושא.

אבל את הנושא עכשיו, אמרתי. את הנושא.         

26.

יוני 2020. אנחנו יושבות על המיטה שלך ומדברות על גלגול נשמות. מדברות על זה כמו שמדברים על מוצר באינטרנט שרוצים להאמין שיעבוד. עוברות על האפשרויות. מי רוצה להוליד עוד ילדים? וממי את מסכימה להיוולד? את מתרגשת מהאפשרויות כמו לקראת מיזם חדש. מיזם הולדתך מחדש. אנחנו מתקשרות לאחותי בניו יורק. היא אומרת שאם את מבטיחה להיוולד שוב מתוקה וטובה כמוך, היא תיכנס להריון רק בשבילך. מתקשרות לאחי בגרמניה. אתה מתכנן ילדים? את שואלת. אחר כך, באותו טלפון שממנו התקשרנו, אני מצלמת אותך. את מזדקפת במיטה. מורחת אודם, מסתרקת. כמו תמיד לא מרוצה. כמו תמיד יפהפייה. אנחנו רוצות שהילד שלך יכיר את אמא. מעבר למכתבים שהכנת לו. שיכיר את התנועה של אמא, ישמע את הקול, חיתוך הדיבור, שיראה את חיוך גיל 16 נפרש על פניה כשהיא מדברת עליו. גם לו יש החיוך שלך. מה את מאחלת לו לחתונה? אני שואלת. מה לגיוס? מה לאהבה? לבית הספר? אוי, בית ספר! את נאנחת. הולך להיות לך כל כך משעמם. אני כל כך מצטערת. אבל זה יעבור. רק תזכור שיש לך כבר עכשיו כל מה שצריך כדי להצליח.

המשפט הזה לא עוזב אותי. יש לך כבר עכשיו כל מה שצריך כדי להצליח.

27.

2007. את כותבת לי מכתב: "אני מאמינה  באיזון בטבע. איזון בין הטוב לרע, בין הנשמה לחומר, בין פה לבין שם.

הכל בסוף צריך להתאזן, והאנרגיה צריכה להישמר. הכל מכוון באיזשהו כאוס מופתי.

"אני מאמינה ששלחו לי אותך ממקום של איזון.

"זה מדהים אותי כל פעם איך שיחה אחת איתך גורמת לי לראות דברים כל כך נכון. כל כך נקי מרעשים".

28.

2020. אני כותבת וכותבת לך ועדיין לא יודעת מי היית, מי היינו, מה מחזיק אותנו? אולי זה שנולדנו לאותו שולחן, שחלמנו חלום, שסיפרנו על כך בסוד זו לזו. שום חברות מאוחרת שהביאו החיים לא תחליף את ההתחלה הזאת. ואת ההצלה הזאת. שום חברות לא תציע עדות לגדילה שגדלנו יחד. אני כותבת לך בגוף שני כי הרבה פעמים לא אמרתי לך את הדברים האלה בגוף שני. לפעמים דיברתי עלייך. ולפעמים לא דיברתי כלל. כי את מה שאני ריסקתי בכתיבה את התרסקת בכל הכוח על העולם. כי אני זוכרת אותך עטופה בתכריכים. כי אני יודעת שסבתא שלי צדקה, שהיית טובה כמו מלאך, נדיבה ורבת חסד. כי אני מסתכלת ורואה אותך עכשיו. לא מתה. מה מתה. יפה וזוהרת, מלכות שמים וארץ ללא תכריכים וללא שטויות. והאמת היא שאני מאמינה שאת קוראת את זה. ושאת כותבת את זה איתי. אני מאמינה בכל זה. אני מותחת בכוח חוטים שקופים בינך לבין החיים. להחזיק אותנו. מנסה לעשות מה שחברה אמורה לעשות.