על הצוואה החיה של אמי במלאת שש שנים למותה

ביום חמישי שעבר פגשתי כחמישים פסיכולוגיות בערב שירה סגור. דיברנו בו על יתמות, מסעות ושירה ובין היתר נשאלתי שאלה שעוד הדהדה בי לאחר המפגש: באיזה אופן מותה של אמי השפיע על האמא שאני היום?

סיפרתי להן שבשנה האחרונה לחייה של אמי אמנם לא דיברנו על המוות אבל דיברנו על דברים שהמוות המתקרב מדגיש בחיים. ובעיקר דיברנו על כך שאין מה להפסיד בחיים האלה. בגלל המוות, בזכות המוות, בגלל שאין לנו ידיעה וחצי ידיעה על אודותיו, ועל מתי יגיע זמננו לעבור הלאה. מה יש להפסיד? שאלה אמא שלי, למה לא לעשות בדיוק את מה שרוצים לעשות? למה להשתהות? לפחד? למה לעצור את עצמך ואפילו לחמש דקות? למה לחשוש ממה "נעים" וממה "לא נעים", מה "בעל סיכוי" ומה "חסר סיכוי", למה לא לומר את מה שעל לבך למי שבלבך עכשיו ומיד?

היא צדקה כמובן.

עמדנו במטבח והחלטנו שמעתה נחיה רק ככה. זו היתה ברית קטנה, בצהריים, ליד השיש. אבל היא שינתה את חיי, ולדעתי גם שינתה את מותה של אמי. בשנה האחרונה לחייה היא כתבה דברים שלא העיזה לפני כן, היא סגרה מעגלים, אמרה את שעל לבה יותר בחופשיות.

ואני נותרתי עם ה"אין מה להפסיד" הזה כצוואה חיה. היא לא השאירה לנו שום צוואה או מכתב אחרים. אבל שום צוואה לא יכולה להשתוות להבנה הזאת.

מאז אני עושה דברים שפעם לא הייתי עושה ושבאופן כללי תמיד מחנכים אותנו לא לעשות: אני שמה את כל הביצים בסל אחד, אם זה הסל שאני רוצה להיות בו. אני מקשיבה לתחושות הבטן שלי כמעט באופן בלעדי. אני פועלת מתוך תשוקה לגבי הכל – קטן כגדול. ואני אומרת את שעל לבי – אהבה, פחד, קנאה. אני לא משחקת משחקים עם איש, לא מסתתרת מאחורי הרגשות שלי. אני מנסה לנהל יחסים מאוד נקיים וברורים, בלי בושה, ובלי שיש מה להפסיד. מחר שש שנים למותה של אמי, שבע שנים שאין מה להפסיד בהן, ואני חייבת לומר שזו ההבנה שהכי היטיבה עם החיים שלי. הקלה עלי. זיככה את מערכות היחסים בחיי. והביאה לכך שאני כמעט בשום הזדמנות לא עושה משהו שאני לא רוצה או שומרת דברים בבטן.

השחרור הכי גדול מבחינתי היה לומר דברים בלי פחד – בלי הפחד שיילכו ממני, לא יבינו אותי, ייבהלו, יחשבו שאני לא בסדר, ואני גם לא מחזיקה איתי מחשבון שבודק האם אקבל תמורה סימטרית למה שנתתי? האם זה ישתלם לי? ומה אם הצד השני לא חש כמוני ואני אפגע? מרגע שאין מה להפסיד השאלות האלה הופכות לא רלוונטיות. מקסימום אני מפסידה את מי שגם ככה לא יכול להכיל אותי. לפחות לא מחקתי את עצמי בדרך.

כך קורה שאני מניחה שוב ושוב את הלב שלי על השולחן. מחלקת מתנות חינם. לפעמים מובנת, ולפעמים לא. לפעמים מקבלת בחזרה ולפעמים לא. ומדי לילה לפני השינה סיגלתי לי הרגל לבדוק עם עצמי איך חייתי את היום הזה? נפלתי בפח הפחד, הנימוסים, הזהירות, או שצעדתי זקופה קדימה כאילו אין לי מה להפסיד? אחר כך אני הולכת לישון בשקט.

בקיצור, תשובה ארוכה לשאלה קצרה: זו גם האמא שאני. הבנות שלי רואות אותי מתנהלת ככה מול העולם, וגם מולן. אני נזכרת בהקשר זה שפעם אמי אמרה לי, "גם ילדים של אימהות נרקומניות ממשיכים לאהוב אותן כל החיים. אז אני לא דואגת שתפסיקי לאהוב אותי כי אני לא מסיעה אותך לחוג". היא צדקה. ככל שהתנהגה כאילו אין לה מה להפסיד, היא באמת לא הפסידה אותי. וברגע האחרון ממש, גם לא הפסידה את עצמה.

[צילומים: טלי רצקר,  Annu Pallakunathu Mathew]