על הרגע בו זכיתי בפרס ראש הממשלה

ביום ראשון בבוקר משהו משך אותי אל מדף האלבומים הישנים של אמי. נדמה לי שלא הסתכלתי בהם מאז השבעה שלה, לפני שש שנים. בעודי מדפדפת בתמונות חשבתי לעצמי שעדיין לא שתיתי כלום הבוקר, לא הסתרקתי, ומה אני בכלל מחפשת כאן? אמי הופיעה בתמונות כחיילת, זמרת בלהקה צבאית, על  חוף הכנרת עם אבי, שניהם בני עשרים. צעירה בחצי חיים ממני עכשיו. ואז הבהב הטלפון, שהיה מונח ליד האלבומים, עם מספר לא מוכר. ושוב המחשבות: לא שתיתי עדיין, לא התחלתי את היום, מה טלפון עכשיו? ובכל זאת עניתי. ומזל שעניתי. זה היה הטלפון שבישר לי על זכייתי בפרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2018!

יצא שככה נראה הרגע הזה: בוקר ראשון בסלון אפלולי עדיין, כולם ישנים, אני ותמונות אמי, והקול מעבר לקו שקורא באזני את נימוקי השופטים.

האם הצלחתי להקשיב לו? מודה שכמעט ולא. ייבבתי מאושר ומגודל המעמד, ומהנוכחות של אמי שכאילו קראה לי כדי להיות איתי ברגע הזה.

אחר כך נזכרתי בסיפוריה של סבתי, על איך אמה לימדה אותה בסתר כתוב וקרוא בעיירה שבה רק בנים זכו בה ללכת לבית ספר. על המאמץ המשפחתי העצום הזה של דורות של נשים שלימדו זו את זו. סבתי היתה ידועה בתור מי שקראה את כל הספרים בספריה של קיבוץ כינרת. בימים שמאז קבלת הפרס אני חושבת עליה הרבה. על החוט השקוף של ההסטוריה הנשית המשפחתית שלנו שהתחיל עוד שם, בבית בעיירה ליטאית שמהתקרה שלו תלויים חוטים של פירות לייבוש לקראת ימי החורף.היא מתה ב 2012. אבל לתחושתי היא מחייכת איתי כבר כמה ימים עכשיו.

תודה ואהבה לכל קוראי, ולכל מי שהוכיחו וממשיכים להוכיח לי שאסור להתפשר, יש ללכת אחרי הלב. גם אם זה באמצע החיים, גם אם זה לאחר קריירה אחת שהשקעת בה את כל נשמתך, שהיו לך הרבה הזדמנויות ודלתות פתוחות בה, גם אם זה לא תמיד נוח, לא תמיד יש זמן, החיים קוראים לך מכל מיני פינות, למצוא בכוח את הפינה שלך, את סדקי הזמן ולעשות את מה שתמיד חפצת לעשות.

❤

מנימוקי השופטים בפרס היצירה 2018:

"מיה טבת דיין היא סופרת ומשוררת מבטיחה, שמצליחה להעביר קשת אדירה של רגשות, כולל כאב ושכול וצער, באמצעות שורות פשוטות, יומיומיות כביכול, שחודרות היישר ללב. השירה של טבת דיין מיוחדת בהיותה נגישה לכל אחד – כמו פתקים קטנים מהחברה הכי טובה שידעה שתבין בדיוק למה היא מתכוונת – ומשובצת רגעים מזוקקים הגורמים לקורא להרגיש שהיא מדברת בשמו, גם אם לא חווה אותן חוויות כמוה, ושאינו לבד בעולם, וזה מרגש באופן עמוק."