בין רגעי התמונות היפות עוברות גם שעות כאלה: נסיעות שמתארכות יתר על המידה. נדידה עיוורת במחילות רכבת תחתית. הליכה מהירה ברחובות ספוני רוח. צמא כשאין בקבוק מים בנמצא. זרות ובלבול. גם כשאת בעצם בארץ שלך. גם שבקצה האחר שלה הרגשת לגמרי בשליטה.
מסעות עשויים הרבה רגעי אפור כאלו. לפעמים גם בהם נהיה איזה רגע. בדיחה משפחתית חדשה נולדת ואני אומרת לעצמי הנה, מה שחשוב אינה המטרה אלא הדרך. אבל מרבית הזמן המטרה חשובה, יפה, צבעונית, מסעירה והדרכים, ובכן, הן פשוט מובילות אליה.
ניו אייג׳ זה עניין מבלבל. יותר מדי משפטים ממנו והדעת הולכת לאיבוד. באוטובוס מפארק קרוונים למרכז העיר אנחנו יושבים בין מהגרים שחיים את חיי העולם הקפיטליסטי הדורסני: רכבות עמוסות, כבישים משתרכים, רוח מצליפה עם גשם בתחנות, הם גודשים את התחנות ואז את מקומות העבודה שלהם ואז חוזרים באותה דרך מתארכת הביתה. הבתים הם דירות קטנות בקומפלקסים אינסופיים, ריבועים קטנטנים הם חלונות שמבעדם מסתכלים החוצה. האוטוסטרדה שמובילה אל העבודה וממנה היא הנוף. קנדה היא המדינה שהצילה אותם מחיים אחרים. ככל הנראה גרועים יותר, אבל לכו תדעו.
נחילי המהגרים האלה הם סוג של פרופורציה. מפה נדמה שהניו אייג׳ שייך לבורגנים שהשיגו מעט פנאי במירוץ. למיטב זכרוננו גם החיים שלנו נראו ככה פעם, אמנם עם כותרות נחשבות יותר ופקקים באיילון ולא בפאתי טורונטו, אבל המירוץ אותו המירוץ, העבודה אותה עבדות, הדרך תמיד הלוך וחזור.
עכשיו הדרך אחרת. כשאנחנו בלב הטבע הנשימה מסתנכרנת עם העצים והחיות. כשאנחנו בעיר- עם תנועת האנשים. בכל מקום כזה אנחנו חולפים. שייכים רק לעצמנו. מתכנסים בלילה ומצטופפים זה עם זה. אולי לזה התכוונה המשוררת כשכתבה ״לאן שנצוף שם בית״ 😉 . כל העת אני שומעת גם את קולו של הרמן הסה בספרו הדקיק ״נדודים״, כשהוא מתבונן בבתים על הדרך ומדמיין מה קורה מאחורי אור החלונות הצהוב. גם בנו מקוננת קנאת הבית. ובו בעת וקנאת הדרך. רציתי לכתוב כמיהת הבית וכמיהת הדרך אבל זו לא האמת. הרגש הוא פשוט קנאה.
קנאה במה, בעצם? ואיך ניתן בכלל לקנא בשני קצוות שונים של החיים- בשוכני הבתים ובנודדי הדרכים? לפני יומיים עמדנו מול מפלי הניאגרה, בנקודה שבה המים לרגע שטוחים ואז ברגע אחד מתחילים לצנוח. 12 אלף שנים נמשכת התנועה הזאת. חמישית מהמים המתוקים בעולם נופלים פה מהסלע, שוחקים אותו. שוחרים גם את עצמם: בעוד 23 אלף שנים לא יהיה יותר סלע והמפלים ייעלמו.
גם אנחנו עשויים מים. צפים שטוח. חובטים בסלע. צונחים חופשי. כמהים למסע שבקצה הנפילה. כל הכוחות המנוגדים בעולם במקום אחד. בגוך אחד. כל הקנאות.
אולי למרות הכל זה טבעי.
(בתמונות:טורונטו, מפלי הניאגרה)
מיה טבת דיין 