חיי קרוון. התחלנו לקום מאוחר בבקרים. בעיקר מאז שגילינו את כיסויי החלונות האטומים נגד האור ונגד הקור. הבוקר עולה וחולף ואנחנו מכורבלים בחשיכה חמימה. יש מטיילים סביבנו שמקפלים גגונים, מרימים סככות, מדליקים אש, מגלגלים צינורות בקבינה, עומדים בשבע בבוקר, אחרי כל אלה, עם כוס תרמוס מעלה אדים ומתבוננים בנוף היער. לא אנחנו!
בעשר וחצי מישהו פוקח עין. עד שתים עשרה כבר אכלנו ארוחת בוקר. בשתיים מתניעים ליעד הבא. ״בוקר טוב״, אני מברכת את השכנים הארעיים שלנו, כל פעם פנים אחרות. ״אחר צהריים טובים״, הם מתקנים אותי, תמיד בעווית שאינה באמת חיוך.
אנחנו לא אשמים. קרוון זה סיפור איטי. בסוף שנות העשרים שלי גרתי בקרוון בקצה של איזה מושב. את הבוקר התחלנו– בן זוגי באותם ימים ואני– ביוגה ובשינון מנטרות בסנסקריט אבל בזה בערך הסתיימה הנמרצות שלנו. זכורות לי בעיקר שעות ארוכות בהן עישנו כל מיני עלים מול השדות והשמיים וזה שאמא שלי סירבה לבקר כי כל עניין המגורים בקרוון נראה לה ממש לא לעניין.
עוד לפני זה, באוסטרליה, חייתי שנה שלמה בפארקים של קרוונים. אם כי התבוננתי בהם מבחוץ. באותה תקופה יכולתי להרשות לעצמי רק אוהל.
למרות שחיים שלמים עברו מהזכרונות האלה, דבר אחד לא השתנה: קרוונים זזים לאט. תנועה עיקשת ואיטית על פני המרחב. בתי–צב על גלגלים. נאמנים רק לקצב של עצמם. איזו ברירה בדיוק יש לנו? הורדנו הילוך פנימי. התחלנו לסמן יעדים קרובים. ואז קרובים יותר. לפעמים גם לאלה אנחנו לא מגיעים.
חיי קרוון מעוררים שאלות כאלה, למשל על יעדים. לא נראה לי שפספסנו משהו עצום בדרך למרות ההספק הנמוך. או שאלות על רכוש: לכל אחד מאיתנו רק מגירת בגדים קטנה, יש לנו גג עשרה מצרכים במקרר, אז איך ייתכן שהכל ממש כרגיל? רק לפני שבוע סיימנו לפרק ולרוקן בית שלם מכל מה שהיה בו. עכשיו נראה שייקח לנו הרבה זמן להתחיל לצבור רכוש מחדש.
אנחנו בקנדה הצרפתית עכשיו. העצים בצידי הכבישים בצבעי החלודה של הסתיו. היערות מצהיבים. אנחנו לא מבינים מילה על השלטים. מנסים לחייך ברגע הנכון בשיחה. פגשנו אישה אירית שחיה כבר חמישים ושש שנה על אגם שקופא ומפשיר וקופא, לא זזה מהאגם שלה. ביחס אליה הרגשנו שהתנועה שלנו הכי מהירה בעולם. בינתיים אין פה דובים וחיות גדולות אחרות. אבל פעמיים חלפו מעלינו להקות אווזים. הבוקר רצה לפני ארנבת גדולה. על עץ הבחנתי בבז. ולראשונה בחיי ראיתי את השלט הזה בכביש: ״חיות חוצות״. הציור: צב.
(בתמונות: הכנות לארוחת ערב, צדי הדרכים, פארק קרוונים בסתיו, יער צהוב, שלט)
מיה טבת דיין 