זו הכניסה לבית שלנו,
עם המדרגות המשחירות מגשם,
והגינה הפראית. לפה חזרתי הלילה מסן פרנסיסקו, ומכאן נעזוב בעוד שלושה ימים ונצא מחדש למסע. ״כמה פעמים עוד נראה לך שנפרק בית?״ הראל שאל אותי לפני כמה ימים. למרבה המזל היינו עסוקים כל כך באריזה שהשאלה נשארה תלויה באוויר.
אנחנו עוזבים את הבית שהכי אהבנו לגור בו עד היום. יש הרבה כל כך לספר עליו. חשבתי שיהיה גם קל לכתוב. אבל הטקסט הזה בינתיים מסרב להיכתב. אנחנו נפרדים מהבית הזה כמו שנפרדים מאדם אהוב, מכלב, מפיסת אדמה יקרה ללב. מסירים וילונות ומלטפים את הקירות העירומים. החלונות עוקבים אחר התנועות שלנו. העצים מציצים בחשדנות מהגינה. ארגזים ומזוודות נערמים. האם הבית מנחש?
בן תשעים ושתיים. בוגר מלחמות עולם, הכרזות עצמאות, הים התקרב והתרחק, היער השתנה, הקרחונים התחממו. בקרוב יהרסו אותו. אנחנו מדחיקים את הפטישים המתקרבים. מתלבטים אם לחזור לכאן לראות מה יעמוד במקומו. לא מישירים מבט אל העצים שהיו לנו לחברי נפש. שלימדו אותנו שאדם ועץ יכולים בכלל להיות חברי נפש.
שלוש שנים. שלושה לוחות שנה על המקרר. שלושה חגי האלווין. מאה וחמישים ארוחות שבת. כשנסענו תמיד שבנו. לפעמים נרדמנו בלילה על שטיח הסלון. קמנו והתבוננו בשלג. לא תמיד זכרנו לנעול את הדלת. כל כך הרבה אנשים נכנסו ויצאו מבעדה בשנים האלה, חיינו איתם כמשפחה אחת גדולה. אנחנו יוצאים מכאן. הם ימשיכו לעבור בדלתות אחרות.
מי היינו כשעברנו אליו? מי אנחנו היום? לפעמים בית הוא מקום מגורים. חניית ביניים על רצף החיים. לפעמים הוא נכנס אלייך לפחות כמו שאת נכנסת אליו.
עכשיו נדמה שמאוחר מדי. אנחנו מעורבבים בו.
כמה זמן בדרכים הבית הזה עוד ימשיך לשכון בנו?
כמה זמן אחרי שיהרסו אותו הפטישים הוא יוותר לעמוד אצלנו שלם?
היה שלום בית טוב ונדיב, מגשים משאלות ומקרב לבבות. יום אחד עוד אכתוב עליך. עכשיו אנחנו כותבים אותך בספר החיים שלנו. בדרך שכותבים בה בית. משרטטים את הקירות. מידות. חדרים. אולי יום אחד נבנה בית. אם זה יקרה, נבנה אותך מחדש.
מיה טבת דיין 
מקסים
מכיר את ההרגשה ,
קשה, עצוב ,
אך לכול סוף יש התחלה חדשה ,