לבוא לביקור בארץ שלך

2. את מי את מבקרת? כל התשובות לא מספיק נכונות: משפחה, חברים, קולגות, בתי קברות, ועץ הזית החביב עלייך על הר המשקיף לכנרת.
לא. את נוסעת לבקר את עצמך. פעם בכמה חודשים את מבקרת את מי שהיית ואת מי שאת עכשיו. את נוסעת לשאוף ריחות שמעוררים את העור שלך. ולשמוע צלילים שאין בשום מקום אחר. מבעדם המחשבות שלך נשמעות צלול יותר. בארץ שלך העור והמחשבות והטעם והעיניים – כולם מרגישים כמו דבר אחד. הדבר הזה הוא אהבה.

3. הלב שלך אינו חצוי לשניים – הוא פועם בשני מקומות בו זמנית. כאילו היה שני לבבות נפרדים. לפעמים נדמה לך שגם את מתקיימת במקביל. את בארץ שלך ובו בעת את בכל הדבר הגדול הזה שנקרא חו"ל. כשאת מגיעה לבקר בארץ שלך את פוגשת את עצמך שהיתה שם כל הזמן. כאילו מעולם לא נפרדתן. השיחה ממשיכה מאיפה שנפסקה מזמן כל כך. וזה הסימן שלך לכך שאתן, את ועצמך כלומר, חברות ממש טובות.

4. לנהל חיים בשני מקומות שונים זה מבלבל כל כך שלפעמים עדיף לא לחשוב על כך בכלל. כפי שעדיף לפעמים לא לחשוב כמה קטן כדור הארץ ביחס ליקום כולו. או כמה חיידקים יש לנו בגוף. את מתמקדת בדברים הפשוטים: מקפלת כביסה, מאווררת מזוודות, נפרדת מהעציצים. גם מן העבר השני של המסע שלך מחכות כביסות, מחכים עציצים. המיטה שלך, הארון שלך. זו הרי הארץ שלך. בשתי האדמות מתהלכים אנשים שאת כל כך אוהבת. ברגעים כאלה את חושבת על השמש. בטוח גם היא היתה רוצה להיות בכל המקומות כל הזמן.

5. בעוד חודש את יוצאת לדרך בעוד חודש וקצת תהיי שם. הרגליים שלך מתקדמות קדימה. אבל עכשיו זה הרגע הזה שבו את מתחילה לספור את הזמן לאחור.

[הפוסט הזה פורסם בפייסבוק לפני שנתיים, ערב ביקור לישראל. הוא רלוונטי גם עכשיו. אולי הוא לעולם לא מאבד רלוונטיות]