הגבול היחיד שלך הוא אתה

1.

גם זה מהסממנים של המערב הפראי העצום הזה – מקומות מופיעים פתאום על הדרך ואז נעלמים כלא היו. מה מתחיל אותם? מה מסיים? כשהם מופיעים הם שם על כל בתיהם הצבעוניים, הפאב, מכבי האש, חנות הבגדים יד שנייה. וכשהם נעלמים ההיעלמות מוחלטת. הנוף בולע אותם מהר כל כך שמיד הם נדמים לחיזיון שווא. במה זה שונה מהנסיעה הקרויה ״החיים״, עם הבהובי הערים, האירועים, האנשים שמופיעים ומיד נבלעים בעבר הולך ומצטבר, נשארים כזיכרון? זה לא שונה.

2.
נלסון מופיעה מתוך ההרים. העיר הגדולה של האזור, גדולה- כלומר עשרת אלפים תושבים, גשר כתום אחד מעל נהר, יערות ורחוב ראשי פצפון שנראה כמו ציור מלפני מאתיים שנה. ״כולם פה די-ג׳יים או מורים ליוגה או קבלנים״, אומר ירון בעלה של אליאור, ולמרות שהוא לא מתכוון כולם-כולם אנחנו מיד מבינים שבמקום הזה יש הרבה מסיבות, הרבה שיעורי יוגה ושיפוצי בתים ומיד קול קטן בנו אומר ״הנה מקום מושלם, תישארו״.

3.
בבוקר יש מסיבת יום הולדת לאחת הבנות של אליאור. הכיתה כולה מוזמנת לדשא המקיף את ביתם שעל ההר. הכיתה כולה, כלומר שמונה ילדים. חלקם מגיעים ממקומות מרוחקים, ארבעים וחמש דקות נסיעה מפה. למה כל כך רחוק? מסתבר שיש אנשים שנלסון רועשת להם! מסתבר שיש מקומות נוספים פה באזור שבמתכוון אין בהן קליטה סלולרית, עיירות נטולות קרינה. לאליאור יש חברות שמגיעות אליה משם, מפעם לפעם, מתחברות עם הטלפון הנייד שלהן לויי-פיי ומפעילות כל מיני סיסמאות ואימותי פרטים שתלויים בקבלת הודעות טקסט. בעולם הסלולרי של היום כדי לחיות בעמק נטול קרינה אתה צריך חברים עם חיבור לרשת.
או במילים אחרות, כדי לצאת לפרישות אתה צריך חבר אחד בעל בית.

4.
הבית של אליאור מוקף מרפסת עץ מכל הכיוונים ומעבר למרפסת – עצי היער. החורף פה לבן וארוך. הקיץ מגיע גם לארבעים מעלות ומתנהל על חוף החול הרך שלצד הנהר. בלילה הילדות ביקשו לישון על המרפסת. היו קצת רוחות שלא הבהילו אותן. לא היו איילים או דובים, שהפחידו אותנו. יום קודם אליאור ראתה שני נחשים באותו בוקר. בלילה לא היה אפילו אחד. השמיים נפרשו מעליהן שחורים ועצומים וזרועי כוכבים. כמו כל שמיים שלא מפריעים להם בבניינים ובאורות. הם היו חסרי גבול. ולזמן מה גם הילדות הנמות תחתיהן היו בדיוק זה: עצומות, חשוכות, פועמות את לב הטבע. חסרות גבול.

5.
אני מנחשת שלגור במקום קטן ומרוחק כרוך בהחלטות לא פשוטות. היכן ההורים של כל מי שחי פה? היכן חברי הילדות שלהם? גם האחים והאחיות? ומצד שני מה טיבו של מקום שעשוי אנשים שקיבלו את ההחלטה, יצאו מחייהם הקודמים, הקשיבו לעצמם, בחרו בעצמם על פני כל הדיעות והנורמות? המקום הזה חייב להיות מחדד חושים, והשראה מהסוג הזה בדיוק. של יציאה ממטריקס החיים. של התבוננות חסרת מורא בגבול. של חצייתו. עשיית הצעד מהחיים שלך אל החיים שאתה תובע לעצמך.

 

6.
בהקשר זה, שלט שנתקלנו בו ברחובה הראשי של נלסון: ״הגבול היחיד שלך הוא אתה״

[בתמונות: נלסון: הנהר, הרחוב הראשי, שלט]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s