עיירות מחוקות בלתי נשכחות

1.

יש אנשים שהחיים מובילים אותם למקומות גדולים. הדרכון שלהם נראה כמו מפת בירות האופנה ״לונדון-רומא-פריז-ניו יורק-טוקיו״ ויש אנשים כמונו, שאיכשהו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מחדש ברחובה הראשי היחיד של איזו עיירה נידחת, על רוב דלתות החנויות השלט ״סגור״, אם משהו פתוח זו מספרה, יש בה פוסטרים של אלביס, תספורות של אלביס, לפעמים חתיכה מקורית מהקולר של הכלב של אלביס, ולהשלמת הכנסה מוכרים בה גלידה בשישה טעמים שאף אחד מהם לא וניל ולא שוקולד.

2.
העיירות האלה מחוקות כל כך שהן היו נשכחות מהזיכרון שלי מיד אלמלא היו כל כך דומות זו לזו. באופן מוזר דווקא השיכפול שלהן חורט אותן בתודעה. כמו שיר שמושמע שוב ושוב. אנחנו מחנים את האוטו ליד המזרקה בקצה הרחוב. פוסעים עד לקפה בקצה השני. החנויות הסגורות, המספרה, האנדרטה לחללי מלחמת העולם, ההיפסטר על הספסל- ראית עיירה אחת הכרת את כולן כאת כף ידך.

 

3.
בקפה של כל עיירה כזאת מקבלת את פנינו ברמנית שאומרת ״תודיעו לי כשאתם מוכנים״. היא תמיד מעיירה סמוכה. קטנה אפילו מזו. היא באה בעקבות החבר שלה, דודה שלה, עבודה בקפה, או כי פה יש יותר הזדמנויות משם. היא בת עשרים ושלוש. ולא מפריע לה שהעיר הגדולה הקרובה נמצאת במרחק שבע שעות נסיעה. אין לה שום כוונה לעזוב פה. את התנועה שלה היא כבר עשתה, מהמקום הפצפון בו נולדה למקום הקטן הזה. הילדים שלה יזוזו לעיירה הקצת גדולה יותר הסמוכה. והנכדים יזוזו הלאה. תנועה רב דורית מתמשכת ואיטית כחילזון.
לאן יגיעו בסוף?

4.
אני אומרת לה שאני גרה בעיר והיא מתחלחלת. היום קוראים לה קייטי. היא בת עשרים ושלוש. העובדת היחידה בקפה של פרינסטון- עיירה מדברית של אלף תושבים, איפשהו במערב קנדה. היא עברה לפה מהדלי, עיירה מדברית עם שש מאות תושבים. החבר שלה פה. החוה של ההורים שלו פה. ולמרות שהם חוזרים ונפרדים כבר שלוש שנים לכולם ברור שבסוף הם יתחתנו.
– ואיפה תחיו?
– פה
חום 35 מעלות סביבנו ורוחות יבשות. תיירים חולפים בדרכם להרי הרוקי.
בחורף מינוס 15 והכל נצבע לבן. אין נפש חיה.
למה דווקא פה? אני שואלת אותה.
אני באמת מנסה להבין.

5.
תמיד נדמה לי באופן קצת צר שאם אתה ישראלי אז ברור ששטח הבחירה שלך מצומצם בין ים תיכון לים המלח אבל כשאתה קנדי עומד לרשותך כל השטח העצום הזה, איך בן אדם מחליט שמכל כל השפע הזה דווקא פה??
.
״לא יודעת״, היא אומרת ומכינה קפה כבר ללקוחה אחרת, ״החיים לקחו אותי לפה. ואני כעיקרון לא מתנגדת לתנועה שלהם.״

6.
וזהו. אני קונה בבית קפה שלה שרשרת עם אבן אגת צהובה. גם כי היא נורא יפה בעיניי. וגם כי הפעם, איכשהו, מכל העיירות השוליות, יש משהו שאני לא רוצה לשכוח.

 

[בתמונות: פרינסטון, בריטיש קולומביה: אנחנו. אלביס. הברמנית קייטי]

 

<span dir=rtl>2תגובות ל‘עיירות מחוקות בלתי נשכחות’</span>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s