אנחנו בתקופה כזאת שאנחנו לא יודעים בה כמעט כלום.
זה קשור לצעד הבא במסע שלנו – הנסיעה המתקרבת לישראל (לכמה זמן?), לבית שיש לפרק (איך?) ולבית שיש לארגן (אבל איפה?) ולהמון חוקים וסעיפים של משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד הפנים (אבל איפה משרד הלב?)
בכל בוקר מחדש אנחנו קמים בלי קצה חוט, שואלים את עצמנו את השאלות. אחר כך יום שלם חושבים-קוראים-מתייעצים-מדברים. ואז הולכים לישון. ובבוקר? קמים עם אותן שאלות בדיוק!
שום שינוי!
שבועות!
עד שלפני כמה ימים נפל לנו האסימון. הבנו שהדרך הזאת נכשלה. כלומר, המחשבות, השכל ההיגיון. והחלטנו להפסיק לעת עתה עם הנון סנס הזה של הסנס.
ובזמן שעומד להתפנות מלחשוב מחשבות לא מועילות נצא מחר בבוקר למסע קטן של כמה ימים.
הרציונל: לוותר על הרציונל.
לנסוע מזרחה. לחברים שחיים בעיירה הררית קסומה, לעשות אמנות ולכתוב.
לפגוש את עצמנו על הרקע הכי טוב: של יערות ואגמים.
לחכות שהתשובות יגיעו בלילה.
בשקט.
באיוושת העלים.
או בפעימת הלב.
ואם אחרי כל המאמץ הזה לא נחזור משם עם תשובות אז…
אז….
(אז כנראה נצא לעוד מסע)
אני נזכרת עכשיו שהיה לי פעם חבר שכל פעם שהיה נתקע מול שאלת חיים בלתי פתירה היה עוזב הכל וחושב עליה מהבוקר עד הלילה, קודח ממש, עד שהיה מגיע לפיתרון. הוא אמר ״זה נקרא לקחת אחריות״.
אם להשתמש במושגים שלו – אנחנו יוצאים מחר למסע התחמקות מנטילת אחריות. ותחזיקו לנו אצבעות שזה יעבוד. כי אם כן, אז יש לנו פה מתכון מנצח למחשבות היתר של כולנו!
*והצילומים: מתוך ספר מתכונים לבישול במיני ואן. שריד היפי מהסבנטיז שמצאתי בחינם מחוץ לאיזו חנות. תכלס, ממש כמונו.
מיה טבת דיין 