המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 7: להישאר בעולם

לקראת נסיעתנו המתקרבת לארץ נשאלתי מספר פעמים: אם יצאתם מהמטריקס, מדוע אתם משתמשים במטוסים? ברכבות? בנייד? במחשב? בקיצור- במטריקס?

בקצרה: כי לא יצאנו לפרישות.

לא פרשנו מהחברה, מהמשפחה, מהחברים.
לא הפכנו לנוודים (אולי קצת), לא הפסקנו לתקשר עם אהובינו ולא הפסקנו לאהוב טכנולוגיה ויצירתיות.

אנחנו עדיין חיים בעולם.

רק שיצאנו מהמערך הכובל של פרנסה-מגורים-היעדר פנאי

אז נכון, יש אנשים שעברו לגור על רפסודת-צנצנות בים, בנו בקתה מבודדת ביער, או סתם נעלמו בלי לומר שלום.

לנו זה לא התאים.

אבל עדיין ביקשנו להשתחרר.

ובסוף
עזבנו אורח חיים מקובל, אוטומטי ולא מיוחד בכלל שנבחר עבור כולם ובחרנו על פניו בדרך שלנו, המתאימה והמיוחדת לנו.

כדי להסביר את זה אפשר לחשוב על החיים כעל גן שעשועים ענק.

כשאנחנו ילדים הוא נראה לנו ככה:

מלא מתקנים שלא הכרנו.
מגלשות ספירליות עם מים
טרמפולינות בכל מיני גדלים וצורות
נדנדות משוגעות
קרוסלות
גשרים תלויים
מה לא.

אנחנו רצים כמו משוגעים ממתקן למתקן, בודקים הכל, שוכחים מה השעה, שוכחים שלא אכלנו ארוחת ערב, שוכחים אפילו שיש לנו פיפי

(זוכרים את ההרגשה הזאת?)

כשאנחנו מתבגרים הוא נראה לנו ככה:

אנחנו לוקחים אחריות על מתקן אחד.
צריכים להסתדר עם כל המבוגרים האחרים שנמצאים בו.
להתלבש לפי קוד לבוש של המתקן.
לחייך בו גם כשלא נהנים.

נניח שהמתקן שלנו הוא המגלשה.
מדי בוקר אנחנו מטפסים בסולם ומתגלשים.
כל יום. מטפסים מתגלשים. שבועות שלמים, חודשים, שנים, אנחנו מטפסים ומתגלשים.

אנחנו יודעים כבר להתגלש הפוך, בסלאלום, לעשות פייסבוק תוך כדי התגלשות, אנחנו
כל כך מעולים בלהתגלש שממנים אותנו להיות ״מנהלי מגלשה״, אנחנו מתעצבנים אם באים ילדים ומטפסים עליה מלמטה ולא על הסולם כמו ש״צריך״

אנחנו מלכי ה״צריך״ וה״נכון״ של גן השעשועים.

לפעמים זה נהיה משעמם.
אז אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו מהנדסי גלישה בכירים במגלשה מודרנית בגן שעשועים גדול.

שאמא שלנו גאה בנו!

שיש לנו ״קורות חיים״ מצוינים גם אם החיים עצמם לא משהו.

מסביב אנחנו רואים שגם מי שמסתובב בקרוסלה כל היום או חוצה מדי יום את הגשר התלוי -משתעמם, וזה סוג של נחמה.

עכשיו, גן השעשועים הזה יכול להיות מקום העבודה, או הזוגיות, הבית, הלימודים, או הכל ביחד. ויכול להיות שכל הסיפור הזה זר לכם בכלל ואשריכם.

בשבילנו זו היתה עבודה שהכתיבה אורח חיים של חוסר זמן, חוסר הקשבה לעצמנו ומערכת שלמה של מחויבויות שתבעו שנשרת אותן יותר מכפי שהן שירתו אותנו.

זה היה מבלבל כי עשינו דברים ״מוערכים״ ו״מוצלחים״, הרווחנו טוב וזכינו להערכה גדולה. אבל הרגשנו כבולים מאוד ועייפים מאוד. לפעמים הרגשנו שהחיים עוברים על ידנו.

לגן השעשועים הכובל והמתעתע הזה קראנו ״המטריקס״
אבל היציאה שבחרנו מהמטריקס לא היתה יציאה מגן השעשועים.

להיפך.
בחרנו לרוץ שוב בין המתקנים שלו.

והאמת? אנחנו משתוללים מאז די הרבה!

אם תרצו, היציאה שלנו מהמטריקס היתה ועודנה הליכה אחורה בזמן. לחוויה שפעם מזמן היתה לנו כילדים. לחיים יותר אינטואיטיביים ומלאי תשוקה. יותר גוף ותנועה ופחות אחריות וכובד ראש. וכמובן פחות אחריות על מתקנים ויותר אחריות על עצמנו. (יש לנו גם אחריות על חינוך הבנות שלנו. האחריות ללמד אותן לראות מתי גן השעשועים הופך מכיף לעצם בגרון.)

אז כן, אנחנו משתמשים במטוסים של גן השעשועים- כדי להגיע למקומות שכיף לנו בהם. ובטלפונים של גן השעשועים- כדי לשמור על קשר עם אהובינו בכל המקומות הללו. ובמחשב- כדי לשבת ולכתוב. בין היתר, על היציאה שלנו מהמטריקס.

בברכת אהבה והצלחה ❤

[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמה לראשונה בפייסבוק באוגוסט 2016]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s