המסע שלנו החוצה מהמטריקס – פרק 3: קדושת הפנאי

לפני שנתיים וקצת נחתנו בקנדה עם ארבע מזוודות, אחת מהן נקרעה בדרך.
לא היו לנו פה משפחה או חברים, לא הצעות עבודה ואפילו לא טלפון מקומי. בלילה הראשון נסענו באוטו שכור וחיפשנו – בלי מפה ובלי ג׳י פי אס – את הבית ששכרנו בו חדר לשבוע. היה חושך וגשם ובמושב האחורי ישבו שתי ילדות רעבות אחרי שלושה קונקשנים של טיסות. זה שלבסוף מצאנו את המקום היה מבחינתנו הוכחה לקיומה של השגחה פרטית. או אלוהים. או הרוח הגדולה. תקראו לה איך שתרצו.

כבשנו פסגות גבוהות יותר מאז. אבל באותו לילה היתה לנו תחושת חופש מטורפת, מהולה בבדידות גדולה, בסיפוק של הישרדות ובתחושת סינכרון חזקה עם מערך התדרים הזה הקרוי ״יקום״.

הרגשנו שצללנו אל תוך החושך- זה שבמציאות וגם זה המטאפורי- ועלינו מעל פני המים.

בבוקר פקחנו עיניים אל מרחבי הירוק האדירים האלה, ואל השמש הקנדית שצובעת את הירוק בבהיר מאוד, ועמוק בפנים הרגשנו שחיינו ניצלו.

ניצלו ממה?
היום אנחנו רואים זאת ברור מאז: ממסלול אוטומטי שאם לא היינו עוזבים אותו, כנראה שלא היה עוזב אותנו.
מסלול טוב ומוערך, שופע בקולגות, תלמידים, הישגים, שכר והערכה. אבל שהיה חסר בו משהו- והמשהו הזה היה, ובכן, אנחנו.

בדיעבד אני יודעת לספר ששירתנו את המסלול הזה לא פחות מכפי שהוא שירת אותנו. וככל הנראה יותר. החברה, המשפחות וגם תלוש השכר עודדו אותנו להמשיך. אבל קול פנימי בתוכנו השמיע את עצמו כמו איוושה קלה בלב. כמו דג בודד אחד נגד הזרם.

מה היה קורה אלמלא הקשבנו לדג הזעיר הזה?
האמת שקל מאוד לענות על השאלה הזאת.

השאלה שקשה לענות עליה היא שאלת העכשיו: כי מרגע שעזבנו את המסלול האוטומטי שלנו, עברנו למסלול שבו מי שמנצח על ההחלטות היא התשוקה. מילה מפחידה שלמדנו להתרחק ממנה. בין השאר כי התשוקה אינה צפויה. לתשוקה שום דבר לא עובד באוטומט.

בשם התשוקה שלנו להיות פה, רחוקים ובו בעת קרובים לעצמנו, מצאנו את עצמנו גם כאן משתלבים במקומות עבודה, בקהילה, בהרגלים. אבל הפעם ממקום אחר. שכן כל אלו שירתו את הדרך שלנו אל עצמנו.

לראשונה בחיינו- לא אנחנו שירתנו אותם.

עכשיו, שנתיים וקצת אחרי, הכרזנו בפני היקום שאנחנו מוכנים לצעד הבא במסע.

כמה אנשים קרובים חטפו עלינו חורפה רצינית בעקבות הפוסטים שכתבנו ושאלו: מה בדיוק התכנית שלכם? איך ייראה היומיום שלכם? מה עם הבטחונות לעתיד? ולי אמרו: תשבי כל היום ותכתבי שירים?

אז חברים אהובים הפוסט הזה מיועד גם לכם:

כן, התכנית היא לכתוב שירים. לא בהכרח בישיבה. ואולי לא כל היום. אנחנו רוצים להספיק גם לשחק רמיקוב עם הבנות, לצייר איתן, לענות להן בסבלנות על שאלות, לטייל בחוף הים בשעת השפל (בערך ב 11 בבוקר, במקביל לשעת השיא במשרדים), ולעלות להרים לפחות פעם בשבוע, לבשל בנחת את האוכל שלנו, לגדל את הירקות שלנו בגינה, ללמד (אני), לייעץ במחשבים (הראל), לרוץ, לרכב על אופניים ולעשות יוגה.

ואם זאת לא תכנית אז מה זה בדיוק?

לא, לא, לא (אני שומעת את החברים שלנו מתנגדים מיד) – זו לא תכנית. כולנו היינו רוצים לבלות כל היום, אבל מה לעשות שהחיים הם לא זמן פנאי? שמגיע שלב בחיים שצריך להיות בו אחראיים?

ובכן, התכנית שלנו נוצרה מתוך אחריות עמוקה.
עוד אז כשהחלטנו לנסוע.
אחריות כלפי עצמנו.

כבר אז הגענו להבנה שאיש אינו אחראי עלינו – לא מקומות העבודה שלנו, לא בית הספר, לא מערכת הבריאות, לא הממשלה, ואפילו לא החברים שלנו.
כל אלה עשויים לאהוב אותנו ולדאוג לנו. אבל באותו זמן יש להם נטייה לשלוט בלוחות הזמנים שלנו, בסדר העדיפויות ובתפישת החיים הכוללת שלנו.

אף אחד מהם לא ייקח אחריות על חיינו, על איכות החיים והנפש, על שמחת החיים ועל בריאותנו.

האחריות על כל אלו היא שלנו בלבד.

איזה עול עצום זה.
ובו בעת- איזה חופש נפלא!

ולכן, מבחינתנו היציאה מהמטריקס היא קודם כל לקיחת האחריות הזאת בחזרה לידיים שלנו.

לקיחה ממי שכביכול הפקדנו אותה בידיו. מתוך עצלות או חינוך או הרגל או סתם חוסר מחשבה.

מתוך האחריות הזאת נסענו. ומתוכה אנחנו מתחייבים בזאת קבל עם ופייסבוק אבל בעיקר מול עצמנו לארגן את הזמן שלנו מחדש כזמן פנאי. לשהות בפנאי. להתפנות לפנאי. לקדש ולשמר את הפנאי על פני כל מה שמאיים לכלות אותו.
להגן עליו באותה חרדת קודש שבה עד עתה הגנו על שעות העבודה שלנו.

לקדש את הפנאי שכן הוא עושה אותנו רגועים יותר, שמחים יותר יעילים יותר ובעיקר נינוחים יותר להקשיב לקולות הפנימיים שלנו.

הפנאי אינו עצלות. אדרבא, יש בו עבודה רבה ולא פשוטה. הוא פנאי ממסגרות חיים ״מוכתבות״ ומוכרות. אבל הוא עבודה רבה ומרובה שעוד ארחיב בה למען עצמנו.

מעל הכל יש להקשיב בו קשב רב:
לעשות כן כשהקול הפנימי שלנו אומר ״כן״
ולא לעשות כשהקול הפנימי שלנו אומר ״לא״

אם יש משהו שאני בטוחה בו בלב שלם הוא שככל שאנחנו מסונכרנים עם התדר הפנימי שלנו, בהכרח מהדהדים אותנו התדרים הנכונים. החברים הנכונים, האוכל הנכון, המקום הנכון.

בברכת אהבה ופנאי ❤

[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמה לראשונה בפייסבוק באוגוסט 2016]

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s