בימים אלו אנו עושים את צעדינו הראשונים ביציאה מן המטריקס.
כלומר, את הצעדים הראשונים ממש עשינו כשהבנו שאורח החיים של עבודה- בית-שינה- תשלומים לא מתאים לנו. כשהבנו שהוא כנראה אינו אורח חיים מיטיב עבור אף אדם.
הצעד הבא היה לשלוח איזו הצהרת כוונות ליקום, על הכוונה שלנו לצאת מהמטריקס. בלי לדעת איך זה יקרה ומה יקרה, התחלנו לספר לכולם מסביב שאנחנו פורשים. כששאלו אותנו איך זה עומד להיראות אמרנו שעדיין אין לנו תשובות. אבל ידענו שזה קורה. שאנחנו לא ממשיכים באותה הדרך.
לא ידענו לאן פנינו אבל ידענו מהיכן אנחנו פורשים:
♣ מאורח חיים שבו אנחנו ממשכנים את שנותינו הטובות ביותר והבריאות בעבור משכורת חודשית, יפה ככל שתהיה.
♣ מהשיעבוד לבית, לתחזוקה שלו, לתיקונים שלו, לקישוטים שלו.
♣ מימים ארוכים שבהם אנחנו לא מבלים מספיק עם הילדות שלנו.
♣ מחודשים ושנים שבהם הן גדלות ואנחנו מפסידים את תקופת הזמן הפלאית הזאת שבה כולנו, כמשפחה, גוף אחד עם ראשים רבים.
♣ ממערכת של שיקולים שכמעט תמיד מתנקזת לשאלה הכלכלית- האם נוכל או לא נוכל להרשות לעצמנו את מה שהלב שלנו מבקש?
שנינו קיבלנו חינוך דומה: להיות תלמידים טובים, מסורים, לעבוד קשה ולהתקדם מהר (או לאט). גילינו שהעולם שאליו התבגרנו לא עובד יותר לפי החוקיות הזאת. הרבה אנשים משכילים וחרוצים מאוד שורדים בקושי במציאות הכלכלית היום, גם בארץ וגם בחול.
אחרים חיים ״טוב״. אבל מאחורי הביטוי הזה הכוונה היא לדוח הכנסות-הוצאות-קניות-מותרות. לא תמיד לשמחת חיים ולרווחת הלב.
למזלנו היינו בצד השורד. החי ״טוב״. מספיק כדי להמשיך להקשיב ללב שלנו.
לשמוע את הקריאה שלו לחופש.
לצאת לדרכים.
ועכשיו - גם לצאת מהמטריקס.
אז איך עושים את זה? 
עדיין אין לי תשובות. אבל אשתף אתכם כאן מהמסע שלנו ככל שיתקדם. בתור התחלה אספר שלפני מספר שבועות קפצנו למים הקרים של הלא נודע. כהורים לילדות עשינו את המעשה הלא אחראי שהוא בעצם המעשה האחראי היחיד- אנחנו איתן בבית.
הן ואנחנו עכשיו במרכז התמונה.
לא משרד.
לא תלוש משכורת.
לא קניות מעל לדרוש.
לא הספקים.
הן ואנחנו והחופש שלנו לבחור את היום הבא.
בשבילנו זה המודל הטוב ביותר להבטיח לילדות האלה הורים רגועים ושמחים, וגם להבטיח לנו- את עצמנו.
האם אנחנו תמימים?
האם אנחנו חולמים בהקיץ?
הלוואי!
כמה יפים החיים בתמימות וחלומות בהקיץ.
ולשאלת השאלות שבטח תגיע פה בתגובות- איך זה אפשרי כלכלית? אני עדיין לא לגמרי יודעת. רבים עשו זאת לפנינו ואנחנו למדים מהם ובהחלט עובדים על זה (כמה כיף לעבוד על *זה* ולא לעבוד בשביל מישהו אחר)
גם אני סקרנית לראות מה ייפתח. איך זה ייראה. כרגע כל מה שאני כבר מבינה הוא שמבחינתנו לא אפשרי עוד לחיות לצד המים הקרים הללו מבלי לקפוץ לתוכם.
ברכת שבת שלום ואהבה ♥
[הפוסט הוא חלק מסדרת פוסטים שפורסמה לראשונה בפייסבוק באוגוסט 2016]
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
