אירועי שבת, ה 7 באוקטובר, תפסו אותי בקרוון במדבר של קליפורניה. בארצות הברית היה אחר הצהריים וצעקתי לכולם: יש אזעקות בישראל! משם גם ראיתי את הפוסטים של חברים שמתחננים לעזרה מהצבא. כלואים בחדרים. שוב ושוב עד שקולם נדם. ישבתי שעות בקרוון הזה ולא יכולתי לעשות דבר, חוץ מלגלול בפיד שלי, ולראות את אזלת היד, ואיך האסון הזה מתממש ומתרחב מעבר לכל שיעור.
ארבעה ימים לא ישנו בלילה. גם בישראל איש לא ישן, וביחד היינו ערים יממות שלמות. אבל בשעה שבישראל התחילו בפעילויות קדחתניות של חילוץ והצלה והתנדבות, פה לקח זמן עד שהבנתי מה אני יכולה לעשות. את מה שעשיתי השבוע פירטתי בסדרה של פוסטים בפייסבוק: על מה זה אומר לעשות הסברה ישראלית באוניברסיטה שתומכת בשקט בחמאס, בעיר שבקושי יצאה עם גינוי חלוש למתרחש, במדינה בתוך ארצות הברית, שהמושגים מבולבלים בה, היא תומכת בחופש לפלסטינים, ובו בעת היא תומכת בחמאס, בטרור, באנטישמיות ובארגון שנלחם בחופש של האמריקאים עצמם.
חשבתי להקדיש את הטור הזה לשלושת הכללים שלי במקרים של שבר נורא כמו זה שכולנו עוברים כעת, שבר שעוד ישאר איתנו זמן רב, אלו שלושה כללים שאני מזכירה לעצמי גם עכשיו, ושאולי יועילו גם לכן.
הכלל הראשון: להתחיל בתנועות קטנות
סיפרתי כבר בעבר איך בשנות העשרים המוקדמות שלי נשבר לי הלב וחשתי שנשבר לי העולם. לא רציתי לצאת מהמיטה, לא רציתי ללכת לעבודה, הסתובבתי ברחובות ולא הבנתי מה אני רואה בכלל בעיניים, והכי גרוע, הפסקתי לאכול. זה היה השלב שבו אמא שלי התערבה. היא הביאה אותי לבית שלה, הושיבה אותי ליד שולחן האוכל המיתולוגי במטבח, הניחה מולי קערת מרק, התיישבה והתחילה להאכיל אותי - לא בכף, אלא בכפית קטנטנה. כפי שנהגה לעשות כשהייתי בת שנתיים ובת שלוש. היא אמרה לי שכשנשבר העולם שלנו הגוף לא רוצה להכניס שום דבר מהעולם השבור הזה לתוכו. והמשימה שלנו היא להתחיל לעכל את מה שקורה במנות קטנות. עוד כפית ועוד כפית. להחזיר לעצמנו מלחים וויטמינים וכוח כדי שהמשבר הזה לא ישבור גם אותנו.
והיא לא התכוונה רק לכפיות. אלא בכלל לתנועות קטנות: תעשי תנועות קטנות, היא אמרה לי. למשל תעשי כביסה. למשל תכתבי פיסקה. למשל תשקי עציץ. כשהעולם נשבר כל תנועה קטנה נחשבת. וכל התנועות הקטנות מתאספות בסוף למשהו גדול, שהופך להיות החיים החדשים שלנו. אלו של היום שאחרי. גם אם זו תנועה קטנה אחת ביום – זו הדרך, תעשו אותה.
הכלל השני: ההתרוממות מתחילה מנתינה.
את זה למדתי מד"ר נאדר בוטו, אבל ידעתי את זה עמוק בפנים מאז ומעולם. מה שיש לנו לא עושה אותנו בהכרח מאושרות. מה שאנחנו משיגות, קונות, אוגרות, אוספות, לא מביא אושר. הוא בדרך כלל מביא רצון להמשיך לקנות או לאגור. כשעושים סקרים על המדינות המאושרות ביותר, אלו לא המדינות שיש בהן הכי הרבה כסף, או שהאנשים בהם כל היום צורכים מוצרים. וכששואלים אנשים מתי היה הרגע המאושר בחייהם, זה לעולם לא רגע שבו שמו יד על איזה תיק מעצבים. לא. האושר תמיד קשור לנתינה. הוא מגיע כשאנחנו מרגישות חיוניות. שזקוקים לנו. שאנחנו עושות טוב לאדם אחד או לקהילה שלמה.
השבוע, לפני שהבנתי במה אני יכולה לעזור לקהילה שלי, עזרתי לבנות שלי. הרגשתי שאני עובדת עשרים וארבע שעות ביממה בלהגן עליהן, כל אחת בהתאם לגיל שלה, מדברים שלא בכל גיל מסוגלים לדעת. שמרתי עליהן מפני סרטים וקולות וחרדות, וגם מפני אי ההבנה ואי הידיעה. אימהות רבות בבית אמרו שהן חשות שהן לא עושות כלום. אבל להיות אמא בתקופה הזאת זו נתינה קשה מנשוא, ועבודה עצומה שיש בה טיפול בטראומות, תקשורת, פסיכולוגיה, תמיכה רגשית, וכל זה בשעה שאת עצמך שרויה בעצב נורא! אימהות עובדות בנתינה כל העת הזאת. ונתינה – לאדם אחד או לקבילה שלמה, היא התרופה המיידית. היא מעלה את מפלס האושר. ולכן היא נוגדת הטראומה הגדולה ביותר.
ותראו גם את ההספדים היפהפיים וקורעי הלב על הנרצחים. מספרים בהם מה כל אחד נתן לקהילה שלו, מה כל אחד עשה עבור אחרים. כי בסוף, גם בחיינו וגם במותנו, אנחנו לוקחים איתנו רק דבר אחד: את מה שנתנו לאחרים.
הכלל השלישי: לכרות ברית עם הכישלון
כאמא אני תמיד מלמדת את ילדותיי שזה בסדר להיכשל, לא רק בסדר, זה מעולה. זה לטובתן. כי הכישלון הוא סמן דרך. הוא מסמן אם סטינו מהשביל המדויק שלנו. הוא מאלץ אותנו לעשות דברים אחרת, מגלה לנו כמה יצירתיות עוד יש בנו, או כמה כוחות מתגלים בנו כדי להמשיך. מספיק להסתכל לאחור כדי להבין איך כל הכשלונות שלנו הביאו אותנו לאיפה שאנחנו עכשיו. בעצם, אם אנחנו רוצות להתקדם בחיים אין לנו את הפריווילגיה לא להיכשל.
מאז שבת הילדות שלי דואגות. הן מפחדות שלא תהיה לנו יותר ארץ. הן שואלות מה יהיה. לאן נחזור? ובתגובה אני לא רק אומרת שלא ידאגו, אלא גם מראה להן מה עשה לנו הכישלון: את האחדות, את הכוח, את היצירתיות. הקרע שהתאחה. השיחה הפנימית שמתעוררת: מי אנחנו? מי אנחנו רוצים להיות בישראל? מי אנחנו לא מוכנים להיות יותר? אני מראה להם את היופי שנולד מהכאב הנורא.
ואני מאמינה בזה. אנחנו הלומי צער עכשיו. וכל כישלון הוא תעלת לידה. אנחנו עוברים בה ברגע זה, בחשיכה מוחלטת, נולדים למה שעוד מעט נהיה.
אני שולחת כוחות ואהבה לכולם, שתהיה לכולנו שבת של שקט ושלום,
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
