רק בגלל הרוח

כמעט שלושה שבועות עברו מהטבח, והשבוע הרגשתי באופן דחוף שאני צריכה לעזוב את הכותרות והדיווחים הבלתי פוסקים ולהפסיק להתעדכן בקבוצות הוואטסאפ שבכל דקה מספרות לי מה קורה, ושבמקום, אני חייבת קצת להתחבר לרוח, לסיפור הגדול, או אולי, לקחת צעד לאחור ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר.

ובין הטורים שכתבתי לעיתון הארץ בעברית ובאנגלית, ולאתר הגדול של ה Jewish Book Council באנגלית, ובין הראיונות שנתתי גם בישראל וגם פה, בארצות הברית, ישבתי ונזכרתי במה שד"ר נאדר בוטו אומר תמיד: שכל משבר הוא הזדמנות והזמנה ללימוד. שער לגדילת הנשמה. ושמשברים גדולים כמו זה שכולנו עוברים עכשיו, הם שיעור מזורז. כמה מזורז? רק תחשבו כמה שנים עברו על כולנו מאז לפני שלושה שבועות. כמה דברים למדנו, איזו שפה חדשה אנחנו מפנימים.

אני למשל, מעולם לא תיארתי לעצמי שאתקל באנטישמיות כמו זו שהיתה אמורה לפוג מהעולם אחרי השואה, זו שאומרים עליה בכל מקום never again, מכירים את הסלוגן הזה? והנה אני בארצות הברית וזה קורה again and again. כל תפיסת העולם שלי משתנה בענק מאז, כל תפיסת המקום, כל האימהות שלי. אפילו הגוף שלי מגיב ומתכווץ כשאני מרגישה כל כך נרדפת.

וכשאני חושבת לאחור על משברים בחיים, התייתמות ונטישות ואובדנים ועלבונות אני יודעת שהם הפכו אותי למי שאני היום. והמחיר היה כבד וקשה. לא בחרתי בשיעורים האלה! אבל למדתי מהם כל כך הרבה. ועכשיו בלב לבו של המשבר הזה. של האבל הנורא. של הזוועות שראינו. האובדן הכבד מנשוא. מה אנחנו אמורים ללמוד מהדבר הנורא הזה?

חשוב לי לומר כבר מראש שאין לי תשובה בסוף הטור הזה. אבל כן יצא לי לשוחח עם שני מורים גדולים השבוע ויש לי שני קצוות של מחשבות שחשבתי לחלוק איתכן.

הראשון ששוחחתי איתו הוא הרב אלחנן ניר, משורר ענק שגם עומד בראש ישיבה וגם עורך את מוסף השבת של מקור ראשון ועושה הרבה פעולות של חסד ואור בעולם. ואלחנן ניר אמר לי שאנחנו לא בסתם אירוע בטחוני, אלא מבחינה היסטורית וגם יהודית אנחנו בעיצומו של אירוע-על. אירוע מחוץ לחוקי הטבע. מחוץ לכל היתכנות. מחוץ לכל מה שהיה אמור להיות. ועוד הוא הזכיר שזה קרה לא סתם לכל אחד, אלא לעם בן 3,500 שנה. בעצם העם הכי עתיק בזיכרון האנושי. עם החוקה הכי עתיקה בעולם. ובעיקר עם ששרד אירועים בסדר גודל עצום לאורך ההיסטוריה שלו.

אבל מה השיעור שלנו באירוע-העל הזה? תהיתי. כל כך הרבה רוע ואכזריות והתעוררות עצומה של אנטישמיות. ומלחמה. ואלחנן ניר הציע, שאולי, בתור התחלה, אנחנו צריכים להיזכר שבעולם יש לא רק חסדים – בזה אנחנו אלופים - אלא גם גבורות.

ואז הוא הוסיף שעיני העולם נשואות אלינו עכשיו. בציפייה, או בכעס או אפילו בשנאה. כך או כך אנחנו על הבמה והזרקור עלינו. כולם מסתכלים עלינו עכשיו. ומה נעשה? מה נראה לעולם? מי אנחנו?

ומאז נשארתי עם המילה הזאת, גבורות. עם ההבנה שעלינו להתגבר עכשיו על דברים אבל עלינו גם להחליט באיזה אופן נתגבר עליהם, וזו שאלה רצינית שקובעת אופי של עם ואופי של אנשים בעם הזה. וגם נשארתי עם זה שאנחנו עתיקים. כלומר, שבדי.אן איי. שלנו יש כבר התגברות ויש כבר גבורות, אחרת מזמן היינו מתפזרים כמו עמים אחרים. אז מה יש בדי.אן. איי. שלנו שעלינו להיזכר בו עכשיו, ושמאפשר חיים בגבורה?

אני נזכרת שכשסבא שלי חגג שמונים הכנו לו פוסטר כזה עם מלא תמונות משפחתיות וכותרת: "בהגיעך לגבורות". מסתבר שבמקרא רק כשמנהיגים מגיעים לגיל גבורות – שמונים! – הם מתחילים ממש להתנסות בתפקיד שלהם. מן הסתם אברהם ומשה ואחרים היו צעירים מזה, כי ספירת הזמן במקרא היתה שונה, ובכל זאת, צריך להגיע לגיל רציני כדי להתחיל לעסוק במנהיגות. עסקנו הרבה בחסדים. האם הגיע הגיל שלנו לקחת על עצמנו אחריות מסוג חדש? מסוג שלא נאמר עדיין? לא חיי מלחמה בלבד ולא חיי חסדים בלבד, אלא משהו אחר? ומהו הדבר הזה?

אני לא בטוחה שיש לי עדיין תשובה אבל אני רוצה לספר שאני משתתפת פה בקליפורניה בהמון אירועים, הסברה, שיחות, וראיונות. והקהל שאני פוגשת ממש לא ידידותי לישראל. בהתחלה ניסיתי "לשכנע" אנשים בצדקת הדרך שלנו. אבל מתישהו זה התחיל להרגיש ממש שגוי. הרי גם בחיים האישיים שלי אני לא משכנעת איש בצדקתי. אני כן בודקת אם אני עצמי משוכנעת בצדקתי, ואם כן, אני משמיעה את הקול שלי חזק ובהיר. ומי שרוצה מצטרף אלי. וזה מה שהתחלתי לעשות גם פה. להשמיע קול בהיר. לספר איך אני מרגישה. איך העם שלי מרגיש. ולא לשכנע איש בצדקתנו. ומה שיוצא מזה הוא שאנשים לא מתווכחים איתי יותר על צדקת הדרך! ואילו אני מתהלכת הרבה יותר זקופה. אולי זה נקרא לקחת סוג חדש של אחריות על עצמנו? אני לא יודעת.

אבל אני רוצה לסיים בשאלה אליכן, ואתן מוזמנות (וגם מוזמנים) לכתוב לי את התשובות שלכן. כי השבוע שוחחתי גם עם הרבנית ימימה מזרחי, מהנשים החכמות והאהובות עלי והיא שאלה אותי שאלה שלדעתי קשורה לכ-ל מה שכתבתי פה עד עכשיו, על הגבורה, ועל האחריות המחודשת שלנו ועל זקיפות הקומה. היא שאלה אותי, מה נעשה עם הפרת החוזה האימהי? עם זה שכאימהות אנחנו לא יכולות לומר לילדינו עכשיו הכל בסדר, אמא שומרת עליך? תלמידות רבות שלה שואלות אותה את זה. ואני מניחה את השאלה עבורכן ומזמינה אתכן לחשוב איתי עליה. בעיני זה קשור בקשר ישיר לגבורות ואכתוב על כך בטור הבא.

ובינתיים שנהיה גיבורות וגיבורים, שנזכור מי אנחנו,

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין