"הדם הראשון של אישה אינו מגיע מבין ירכיה, אלא מנשיכת הלשון שלה" (מגי רויאר).
במאי 1938 סבתא לייקה בת השתים עשרה מקבלת את הדם בפעם הראשונה. אין לה מושג מה קורה. למרות שהיא גדלה בתל אביב, המכנסיים קצרים והדיבור חופשי, ולמרות שהבנות בכיתה מדברות על זה ללא הרף. "ארבעים וארבע", הן מתלחשות, "את יודעת שעוד מעט תקבלי ארבעים וארבע?" כשהיא מנסה להבין הן מסבירות שארבעים וארבע בגימטריה זה "דם". בבית היא שואלת את אמה, זה נכון שצריך לקבל דם? איזה שאלות את שואלת אותי! גוערת בה סבתא רבתא רוזה, לא יפה! ולכן כשמגיע הדם סבתא לייקה לא חוזרת לאמה. היא פונה לחברתה הטובה רבקה טיקולסקר, שנותנת לה מטליות בד להניח בתחתונים. בבית, אמה מראה לה חבל כביסה סודי, מתוח מעל המקלחת ומכוסה בוילון. הגברים בבית, אבא ושני אחים, לא צריכים לדעת מכלום. את הדם יש להחריש. תחתון על חבל עלול לזעוק באלף מילים. אבל אילו מילים? יקח שנים עד שסבתא לייקה תדע איך קוראים לזה. ובכל מקרה בסופו של דבר תשנן רק שתי מילים: רבקה טיקולסקר. היא תזכור את השם הזה גם כשתשכח שמות רבים אחרים. "מי יודע איך קוראים לה היום? אבל מה זה משנה. איזה מזל שהצילה אותי".
בתה של סבתא לייקה תקבל את הדם ב-1960. ולמרות שסבתא לייקה תזכור כמה מבהיל הדם לראשונה, ולמרות שאפילו לאזניה יגיע הפמיניזם, היא לא תרחיב בהסברים מול אמי בת השתים עשרה, שתעמוד מולה במכנסיים מוכתמים. תרומתה של סבתא לייקה לשינוי שושלת השתיקה תתמצה בערימת ריבועים גזורים מסדין ישן שתתן לאמי. באותו בוקר היא תצא לבית הספר מחותלת ומסורבלת בין ירכיה.
שלושים שנים נוספות יעברו ואמי תעמוד ותנפנף בתחתוניי המוכתמים כאילו היו דגל המהפיכה. כמו תיקון של כל עוול היסטורי, גם זה נעשה ברעש מוגזם: אבי ואחותי שועטים במדרגות. שעת הערב מאוחרת, והם מסתכלים מקרוב. מברכים ונבוכים באותה מידה. אחר כך היא מספרת לי הכל: על הכאב, הטמפונים, התחבושות, ההריון והביוץ, ההורמונים ומצבי הרוח. אני מחייכת כשאני נזכרת בערב ההוא. היה בו משהו מצחיק ופרוע ומרגש. אבל כשילדותיי מתקרבות לגיל מחזור שוב אינני בטוחה איך בדיוק אעזור להן לקבל את פני הדם?
בביתנו אין עוד קשר של שתיקה שעלי לנפץ. אבל מה עם ההשתקה מבחוץ? בפרסומות מבטיחים תחבושות ש"עושות" לנשים "כנפיים". השמיים כחולים. המכנסיים לבנים. אף פעם אין זכר לאדום. שוב ושוב נשפך נוזל ניקוי כחול אל הפדים , כאילו מטרתם לספוג חומרי ניקוי. בוקר אחד אני כותבת בפייסבוק שאני במחזור. התגובות לא מאחרות: למה את חייבת לפרט? בסוף 2020 פייסבוק בעצמה מסירה פרסומת שמציגה תחתונים מוכתמי דם ואז חוזרת בה מההחלטה. אני נזכרת באסטרונאוטית סאלי ריד שב-1983 קיבלה למסע של 6 ימים בחלל 100 טמפונים מנאסא ושאלו אותה אם זה יספיק. הדם של האישה עדיין זר ומרתיע. יותר מחמישים אחוזים מהאוכלוסיה מדממות מדי חודש אבל נשים בפרסומות עדיין נחשבות למפגע אינסטלציה. טפטוף מתמיד של דם, זיעה ודמעות, ויש לספוג ולהסתיר. עדיין גוף האישה מלכלך. מרתיע. דורש טיהור. את במחזור? שואלים אותך בכל פעם שיש לך מצב רוח רע. הרי את אחוזת דיבוק של השד האדום.
איך אספר לילדותיי סיפור אחר מזה, כשמעולם איש לא סיפר לי אותו? גדול מאמצעי ספיגה ומצבי רוח. כזה שנקשר לפלא הגוף, ולא לתיעוב הגוף ולמיתוסים מבוהלים על זוהמה? אנחנו מתגוררים במערב קנדה כשאני מגלה את השפל והגאות.. אנחנו צועדות יחפות בעקבות האוקיאנוס הנסוג. בלילות עוקבות אחר הירח. עצים חדשים צומחים מתוך עצים מתים ביער. מה שמתרוקן מתמלא ומה שמתמלא שב ומתרוקן, ולראשונה אני מבינה: בנותיי אינן צפויות "לקבל" מחזור, הן צפויות להתקבל למחזור. למחזור הטבע הזה ממש. אני מסבירה להן שבקרוב יתחילו עונות הגוף שלהן להתחלף. כמו האוקיאנוס והירח גם הן ייכנסו למחזורים של שפל וגאות, התמלאות והתרוקנות. האם הטבע אי פעם הסתיר בבושה את המחזורים שלו? אני מסבירה להן שהדם הוא תזכורת לכוחות הגוף שלהן: כל חודש קריעה וכל חודש איחוי.
שמונים ושתיים שנים אחרי שסבתא לייקה מקבלת ארבעים וארבע, בתי הבכורה מתקבלת למחזור הטבע. אנחנו מחבקים אותה. לא ברעש גדול. אבל גם לא משאירים את זה בחדר. אני קונה לה תחתונים סופגים כדי שתכבס את הדם בידיה, שתראה אותו בכיור ללא פחד. אני מבשרת על הדם לבני המשפחה ולחברים. בתי מקבלת ברכות. כמה דם זרם בעולם מאז חבל הכביסה החבוי מעל האמבטיה בביתה של סבתא רוזה? אבי כותב לבתי, "זה יום חגיגי, נכדתי הבכורה, אני אוהב אותך".
"אם מחר בבוקר נשים יתעוררו ויחליטו שהן אוהבות את הגוף שלהן, כמה תעשיות יפשטו רגל?" (ד"ר גייל דיינס)
בכיתה ח' חברתי הטובה הופכת בן לילה למלכת הכיתה כשערב הטיול השנתי אמא שלה מורטת בשעווה את שיערות הרגליים של כל חברותיה. הבנות אסירות התודה מבטיחות לחברתי שלל מתנות. כשאני שומעת על זה כבר מאוחר מדי. רק בבוקר מסתבר לי שכולן מגיעות לטיול עם רגליים חלקות ואני מוציאה מהתרמיל את המכנסיים הקצרים שארזתי. לא משנה שהקיץ לוהט. מסתבר לי שהשערות מגעילות. שהן אמורות להגעיל גם אותי. בלילה בטיול אנחנו מתבוננות מקרוב על כל שערה שנותרה ואומרות משפטים כמו, אני לא מאמינה, תראו איזו קופה אני. שפה חדשה נולדת.
בבית אמי מסבירה לי: לשפם – שעווה קרה. לבית השחי – גילוח או אפילציה לצמיתות. לרגליים שעווה חמה. בזרועות עוד נראה. המפשעות – כשאגדל. בגיל 14 אני מתבוננת בגופי ורואה יער פרא. מצמיח ומצמיח את הסבך. בשבת אחת בביתה של סבתא לייקה אני מפרידה את הגבות המחוברות שלי. משתמשת באצבעות. מרוגשת וזועמת, השיערות הקטנות צונחות בזו אחר זו על הרצפה. כשסבתי מתעוררת היא מוצאת אותי בגבות מרוטות מדי, אדומות. "למה ככה, בובה'לה?", היא שואלת, "תבקשי מאמא לקנות לך פינצטה".
השאלה היא איך להוריד שיער. לעולם לא האם להוריד. השאלה היא האם קבעת בזמן תור לקוסמטיקאית. האם קנית שעווה למיקרוגל. האם ללבוש בגד ים. אף פעם לא האם אפשר אחרת. לפרוש מהשיעבוד, מהמלחמה התמידית בגוף. שתיים מחברותי חוסכות את כספי הבייביסיטינג להסרת פלומה שנמתחת מהטבור במורד הבטן. אביה של חברתי הטובה מכנה אותנו "אלפקות", אם לא גילחנו. יום לאחר שהוריי מסיימים את תשלומי המשכנתא אמי קונה לעצמה מתנה ראשונה מזה שנים: מכשיר להסרת שיער. הרגליים שלה אדומות כמו כוויה. אבי נאנח. אבל היא מאושרת. חלקה ומאושרת. "אני עושה את זה בשביל עצמי", היא מכריזה בסנטר מורם.
בגיל 14 אני מצטרפת למרבית נשות העולם המערבי שמסירות בהתנדבות את שיער הגוף שלהן. ממלאות "עבור עצמן" אחר דרישה שמופיעה כבר בשנת 2000 לפני הספירה, כשהמשורר אובידיוס קורא לנשים לגלח את בתי השחי כדי ששום עז לא תטעה ותסתבך בהם. היא מופיעה בסיפורי שלמה המלך, במצרים העתיקה, בנשות הציורים החלקות ברנסנס, בנשים שהגביהו את מצחן במריטה בתקופה הויקטוריאנית ובנשים בשמלות הולכות ומתקצרות במאה ה-20. כמה נשים קיפחו את חייהן או סתם פצעו את גופן כתוצאה משלל שיטות שנוסו במשך אלפי שנים? ההערכות משתנות. אבל מרגע שהסרת השיער הפכה לתעשייה, אידיאל הגוף החלק מתוחזק מכל הכיוונים: מגזינים, אתרי אינטרנט, מעצבי אופנה, כולם שולחים אותך להתבונן בזכוכית מגדלת בגופך, להחליט אם את קופה, או אלפקה, או אישה. "אני עושה את זה בשביל עצמי", אני משננת בלי הבחנה את דבריה של אמי, אבל לא מגלחת את רגליי גם שנה אם אין לי חבר. שיער הרגליים שומר עלי בדייטים ראשונים מלקפוץ מהר מדי למיטה. אני משוכנעת שגברים יברחו ממני אם יראו שיערות, ואני לא מתכוונת לבחון את זה. חבר גניקולוג מספר לי על מטופלות שדוחות תורים כי לא הספיקו לגלח. אחרות מתנצלות על עוגמת הנפש. לא עוזר שהוא מסביר להן שמבחינתו זה חסר חשיבות . מה אם כל הגברים בעולם יודיעו שהשיער שלנו חסר חשיבות עבורם? האם אצליח לחשוף את עצמי בלי מבוכה? האם חברותי יפסיקו לומר משפטים כמו, נעים לי עם עצמי כשאני חלקה. זה נותן לי תחושת ניקיון. רק כשאני חלקה אני אני. משפטים שמלמדיםעל ההיפך שלהם: שהגוף הטבעי אינו נעים, אינו נקי, אינו אני.
אני מתבוננת בילדותי: שלמות עם קפלי השומן שלהן, הנפילות, השריטות, נקודות החן, הכתמים. חופשיות מהמחשבה איך הן נראות, חסרות מבוכה. אני כמעט יכולה לזכור איך זה מרגיש, סתם להתנהל מתוך הגוף, בלי דיעות לגביו. באיזו קלות זה אבד לי. באיזו קלות זה יאבד להן?
בוקר אחד אני משליכה את הסכינים לפח. מתחילה להראות לילדותי צילומים של נשים עם גבות מחוברות, עם שיער בית שחי, נשים יפהפיות שלא מגלחות את רגליהן. כמה משחרר להסתכל בזה איתן, כמה עוצמה יש בהליכה נגד מה שאינך מסכימה איתו, וזה גם אמור להיות פשוט: אנחנו גרים בעת הזאת בקנדה, אני זרה ויכולה להמציא עצמי חדשה. כזאת שלא חשה פגומה בגוף שלה כמו שהוא. אבל עוברים שבועות עד שאני מתרגלת למראה השיער של עצמי. מציצה בבבתי השחי במראה בחצי מבט, כמו בסרט אימה. חופשיה ברחוב, בבריכה, אבל לא מרימה זרועות ליד חברות. שנה וחצי אני מתהלכת בגופי הטבעי. אבל לא מצליחה להתנהג בטבעיות. להתהלך חסרת מחשבה בגוף הזה בלי לגלח אותו, למרוט ממנו, להסיר את חלקיו העודפים. והכי גרוע, אני לא מצליחה לעקור מתוכי את הדיבור הפנימי, שהגוף שלי כפי שהוא מרתיע.
לפני שאני חוזרת אל הסכין אני מספרת לילדותי על הטיול השנתי. אמי. השיטות. ותעשיית היופי והגוף החלק. אני מספרת להן על הסיכונים הבריאותיים, ועל כך ש-64 אחוזים הנשים עדיין מאמינות שהסרת שיער הגיינית, למרות שבאמת השיער מגן עלינו מפני חיידקים וזיהומים. ממש כמו על כל בעלי החיים, כמו על גברים, ושאם נבחר הוא יגן עלינו גם מפני השתעבדות לתעשיית היופי. והלא בנותי יפות כל כך בדיוק כפי שהן עכשיו. האם נוכל להתבונן בשיער ולהיזכר שהיופי שלנו מגיע ממקומות אחרים לגמרי, שאינם תעשיה? אולי זה מה שיצליח לרפא בסוף את הקול הפנימי שכבר הוטבע בי. אנחנו כורתות בינינו ברית קטנה. הופכות את השיער לתזכורת יומיומית לאהוב את עצמנו. לאהוב באופן חתרני, למרות הכל. ובתוך זה גם לסלוח לעצמנו היכן שאיננו מצליחות ללכת נגד הכל. בתי הבכורה בוחרת לגלח את בתי השחי, כמו הנערות האחרות בחוג בלט. מסירה שפם בחוט. שלא כמוני בגילה היא יודעת שיש עוד דרכים. מבינה שזו בחירה. כמוני בגילה גם היא מפרידה את הגבות המחוברות. בבוקר היא מגיעה אלי בדמעות. מתחרטת? אני שואלת אותה. לא, היא עונה, אבל הגבות שלי מתגעגעות זו לזו.
"אִמָּא הָיְתָה מַשְׁכִּימָה, מְעַרְסֶלֶת, מַחֲלִיפָה,/ מְחַתֶלֶת, רוֹחֶצֶת, שׁוֹטֶפֶת, חוֹפֶפֶת, מְיַבֶּשֶׁת, מְקַרְצֶפֶת,/ מְגַהֶצֶת, מְקַפֶּלֶת, אוֹפָה, מְבַשֶּׁלֶת,/ מְקַלֶּפֶת, קוֹטֶפֶת, מְאַדָּה, מַרְתִּיחָה,/ מַמְלִיחָה, מַמְתִּיקָה, מְמַיֶּנֶת, פּוֹלָה, קוֹצֶצֶת,/ צוֹלָה, וְשׁוּב מְנַקָּה,/ בֵּין לְבֵין מֵינִיקָה. עַד גִּיל שְׁנָתַיִם. (חֲמִשָּׁה יְלָדִים.)/ יוֹרֶדֶת, עוֹלָה. אָצָה, הוֹלֶכֶת, רָצָה, חוֹזֶרֶת,/ לֹא נָחָה לרֶגַע. / לֹא יוֹשֶׁבֶת,/ כָּל הַיּוֹם עַל הָרַגְלַיִם. עוֹמֶדֶת.// וּבְכָל זֹאת, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ עוֹשִׂים/ הָיִיתִי עוֹנָה: אַבָּא קַבְּלָן. / וְאִמָּא לֹא עוֹבֶדֶת ". (איריס אליה כהן)
זה בית לא סטנדרטי. אמנים ואנשי תיאטרון. ארוחות פרועות, שירים, ללא מסורות וכבלים. אבל בדיעבד הבית סטנדרטי מאוד: גם אצלנו עבודת האימהות שקופה, לא מדוברת, מובנת מאליה, חוזרת על עצמה עד שיעמום. ברור לכולנו מי מבשלת, מסיעה, לוקחת לרופא, ימי הורים, חברות. לעולם איננו מדברים על כך שאין עבורה תגמול. ההיפך, יש תגמול! "כשהבית מסודר אני מסודרת מבפנים", אמא שלי אומרת ו"כשאני מבשלת אני עושה בית". זה נשמע כאילו היא עושה את זה בשביל עצמה. לפעמים אנחנו עוזרות לה. לפעמים לא. לפעמים היא מתעצבנת על זה. לפעמים היא לוקחת עוזרת. היא לוקחת. מתישהו היא מתחילה להכשיר אותי לעבודת האימהות העתידית שלי. מצביעה על האבק מעל הפאנלים של הדלת. המטבח. המקרר, החמין. מול אחי הפעוט מדגישה שאנחנו תמיד צועדות אחרי ילדינו ברחוב. ושאצלנו לא נותנים לתינוק לבכות. עוד אין לי תינוק בכלל. זה לא משנה. באותה נשימה היא מלמדת אותי להאמין ביצירה שלי, ללמוד, לא לוותר על התקדמות והצלחה.
אני מיועדת לשתי העבודות. מקבלת רשימת פעלים שיעזרו במשימה: לתקתק, להספיק, לג'נגלר בין לבין. מתכונים בחמש דקות. המיומנות לעשות דברים במקביל. והפצרה של אמי לקחת לי עוזרת ובהמשך גם מטפלת אפילו אם כל המשכורת שלי תשלם את המשכורות שלהן. אני הולכת על זה בלי לחשוב. למי בכלל יש זמן לחשוב עם שתי עבודות. עד שבגיל 40 כמה מחברותיי חוששות להתגרש כי לא יצליחו להחזיק את עצמן כלכלית. קרייריסטיות ומשכילות, גם הן עבדו בשתי העבודות. בראשונה, מחוץ לבית, תמיד לקחו משרת "אם", כי בבית חיכתה להן העבודה השנייה, זו שבאימהות. עכשיו הן משתכרות חצי או אפילו שליש ממי שעבד רק בעבודה אחת, יש להן פחות קשרים ממנו, פחות ניסיון ופחות סיכוי להתקדם. לא מבוגרות, אבל לא צעירות מספיק. מטופלות בילדים – מעסיקים יודעים שיש לך עבודה נוספת. שזה מסוכן יותר להעסיק אותך מלהעסיק מגבר מטופל בילדים. מרביתן לוקחות נשימה עמוקה ודוחות את הגירושין.
עבודת האימהות היא העבודה הנרחבת ביותר היחידה בעולם הקפיטליסטי שנעשית בחינם, ושהתרגלנו לכך. היא זו שמאפשרת למשק להתנהל, לכלכלה להישאר יציבה, אבל היא שקופה, רוב מקומות העבודה לא סופרים את עבודת האמהות שמאפשרת בכלל לעובדים שלהם להגיע. אפילו מי שעוסקות בה לא סופרות אותה כעבודה. היא נעשית כמעט תמיד על ידי נשים, וגם לכך התרגלנו: עשרות שנים בחיי אישה, אלפי שעות שנתיות, כמעט ללא חופשות, וכמובן ללא שכר. היא נעשית בסביבה רועשת תמיד, העובדת בה נדרשת לבצע המון סוגי מטלות, עד קצה גבולותיה, חוזרת על עצמה שוב ושוב, סובלת מחסך כרוני בשינה, וזוכה להערכה מיוחדת על סבלנות וכוח סבל.
העבודה השקופה מתחילה באותה חניכה מאימהותינו, נתמכת על-ידי ביטויים כמו "מסודרת" למי שהתחתנה, ובמחשבה שמרגע שהתחתנת נגמרו דאגותייך לנצח. היא מתוחזקת על-ידי אידיאלים הוליוודיים של נישואים מאושרים ומיצוי עצמי באימהות, ובהתעלמות מכך שלפחות שליש מהזוגות מתגרש ושלא כל אישה פורחת כאמא. לכל אלו מתווסף דיבור פנימי שמרבית הנשים סביבי סיגלו לעצמן, מוצלחות וקרייריסטיות ככל שיהיו: אני אארוז תיק לילדים. הוא יבין במשכנתא. אני בבישול, הוא בחשבונות. אני אקח משרת "אם", בכל מקרה אין משרת "אב", ובכל מקרה המשכורת שלו נותנת "לנו" יותר. ושעת עבודה "שלו" מעייפת מדי כדי לעבוד גם בבית. אין בדיבור הזה שום מחשבה מעשית על האפשרות שאולי לא יהיה "לנו". ויש התעלמות מהעובדה הפשוטה שמרגע שיש ילדים אין דבר כזה שעת עבודה "שלו" – שהרי כמה עבודה שלי מושקעת בכך שהוא יוכל להתפנות לעבודה, עבור המעסיק שלו, המשכורת שלו וההתקדמות הפרטית שלו. אוי ואבוי לנו, כמה מחשבות נעלמות מאיתנו בעבודת האימהות.
איך מתחילות לחשוב אותן? להבין שמגורים, אוכל ואוטו ניתנים לכל או-פר. אבל היא מקבלת גם משכורת. איך מסבירות שלמרות שהאימהות היא ייעוד, הרי שכמו כל עבודה עם תחושת ייעוד, אין הצדקה לבצע אותה בחינם. איך מלמדות את בנותינו שעליהן להתכונן כלכלית לאפשרות של גירושין לא פחות מכפי שהן מגויסות לבנייה כלכלית של הזוגיות והמשפחה? במילים אחרות, איך עושות שעבודת האימהות תהיה מתוגמלת כמו כל עבודה אחרת, כך שאימהות יוכלו לצאת מנישואין בזקיפות קומה של מי שעבדו קשה עשרות שנים, צברו ותק, שכר, והמון ימי חופש לא ממומשים?
אני לא יודעת. אבל אני פותחת לבנותיי חשבונות בנק. מסבירה להן שחשבון משותף אינו סמל לאהבה או לאמון או רומנטיקה. הוא חשבון בנק. גם להוריהן חשבונות נפרדים ואולי גם זה נותן סיכוי לחיות באהבה ואמון: כשכבני הזוג שווים. לא תלויים. איש אינו שולט בשני דרך כסף. אני מפקידה לכל אחת סכום קטן. הן לומדות פקמ, ריבית, מדד, שוק ההון, כפי שהן לומדות טאקי ורמיקוב. הן לומדות להסתכל על הכסף של עצמן בלי פחד.
בבית אני תוהה מה הן רואות ביחס לעבודת האימהות? אנחנו מחפשים מפתח של שוויון בהורות. לא "עזרה" לאמא בבית. לא חלוקת המטלות. אלא שוויון אמיתי בשעות עבודת ההורות והעבודה האחרת. אני מלמדת ומרצה במקומות שונים, אבל רוב עבודת הכתיבה שלי נעשית מהבית. אנחנו מחשבים שעות עבודה: איך לתכנן את השבוע כך שגם לרשותי יעמדו ימי עבודה מלאים בלי עבודת הורות במהלכם. אנחנו מוודאים שעבודת ההורות אינה עבודת אימהות בלבד: כולל אריזת תיקים, קשר עם המורה, ניקיון, קניות ורופאים. אנחנו מוודאים שהיא אינה שקופה. אני מדברת עליה, שבה ונותנת לה קול, לפעולות שלה, ולבחירה בה: מזכירה להן שגם אני וגם אבא שלהן בחרנו בה באהבה, אולי גם הן יבחרו בה באהבה. בכל מקרה שיכירו בה כעבודה. ושלא יסכימו לעבוד בחינם. לפעמים הן שואלות אותי, למה כל כך חשוב לך לסגור את הדלת ולעבוד גם כשאנחנו כאן? ואז אני אומרת להן, יום אחד תהיו בדיוק במצבי. יהיו לכן ילדות חמודות. יהיו לכן שאיפות ורצונות. הילדות ירצו אתכן לעצמן. כולם יעודדו אתכן לאימהות. איש לעולם לא יאמר לכן לכו תגשימו את עצמכן. אז תזכרו מה ראיתן בבית, מה שאני עושה עכשיו הוא בשבילי אבל גם בשבילכן: בשביל שבבוא היום גם אתן תשאירו מאחור את הכלים והכביסה, תלכו לקדם את הייעוד הנוסף שלכן ובלי אשמה תסגרו מאחוריכן את הדלת.
"מאחורי כל אישה מצליחה עומד שבט שלם של נשים שנתנו לה גב"
(אינסטגרם)
בגיל 29 אני נכנסת להריון לא רצוי. כדי לבצע הפלה אני נשלחת לועדה להפסקת הריון. אני אומרת להם את מה שמבקשים לשמוע: אני מפסיקה כי הילד יוולד מחוץ לנישואין. זה שקר. הייתי יולדת גם ארבעה ילדים מחוץ לנישואין אם זה היה מגיע בזמן המתאים. אבל באותו רגע, מול הועדה, עלי לערוך משא ומתן על הרחם שלי ולקבל את הסכמתם.
לראשונה מתחוור לי כמה בעלים יש על הגוף שלי. הבעלות המשותפת על הגוף שלי מעוגנת לפעמים בחוקי דת ובחוקי מדינה, ולפעמים סתם בסטטוס קוו. מוכרת כל כך שהפכה שקופה. אפילו למילה "בעלי" אני מתייחסת כאל ביטוי שהשתמר מעולם עתיק. אבל הבעלות לא נפסקה מעולם. ואני כותבת לבנותיי את הרשימה הזאת כדי לא לשכוח:
"והנסיכה חיה באושר עד עצם היום הזה בארמון שלה עם הכסף שלה ודאגה לכל צרכיה"
בגיל שמונה בתי הבכורה שואלת אותי למה נסיכות בסיפורים מסכימות מיד להתחתן עם הנסיך הראשון שמציע להן. בתגובה אני מוציאה את כל ספרי הילדים מהמדף ולראשונה בוחנת את דמויות הנשים בהן. מסתבר שהמדף שלנו הומה נסיכות ומכשפות, מטפלות, נשים שהן מקום שני לגבר הגיבור, עלמות במצוקה, ילדות צמאות לבית, כאלה שכמעט לא יוצאות ממנו ומספר זעום של פורעות סדר משונות וחריגות. ספרים בודדים מוחזרים אל המדף.
גם בספרי הלימוד שלהן אימהות מטפלות, קונות בגדים, מבשלות ומכבסות ואילו אבות יוצאים לעבוד ומדליקים נרות שבת.
אני מתחילה לפקוח עיניים לפרסומות. לא למוצרים, אלא לדמויות המפרסמות אותן. הילדות פתייניות. הנשים ילדותיות. לא משנה מה האישה מפרסמת, היא כמעט תמיד אירוטית. או שתלטנית או כנועה. ככלל אם אישה מדברת היא מטומטמת – מישהו צריך לעזור לה לבחור מכונת כביסה, לתקן מדיח, להבין את הטמפון, להסיר כתמים. כתמים ככלל הם סיפור נשי. זהו עולם של כתמים על תבניות ועל תחתונים. נשים מתקשות לעמוד ביציבה זקופה ועניינית. הן שרועות על ספות, מכוניות, שטיחים, ושולחנות. אם הן עומדות זה במטבח. אם הן בתחתונים הן מפסקות רגליים. כמה אני רגילה למראות האלו. אבל מה הילדות שלי מבינות מהם, עכשיו כשכל דבר בעולם הוא טקסט עבורן?
ספרים מספרים לנו סיפור, אבל אנחנו מוקפות טקסטים נוספים, חסרי מלים, שמספרים לנו מי אנחנו. מה מקומנו. וכמו כל סיפור, שום טקסט מכונן אינו מקרי. למשל הסיפור על הצבע: נשים בפרסומות עדיין ורודות, אפרסקיות, תכולות – והשפה הזאת משתכפלת גם מחוץ לפרסומות: חנויות הבגדים מחולקות לשניים, כאילו אלוהים ברא את האישה בורוד ואת הגבר בכחול, וכמוהן חנויות הצעצועים, חנויות הנעליים, אפילו ילקוטים, מחברות ומכשירי כתיבה. החלוקה המגדרית נמשכת מאחורי הדלפקים ובמשלחי היד ברחוב: גברים מוכרים בחנויות מחשבים וסלולרי, חומרי בניין, בשוק, במוסך, נוהגים באוטובוסים ובמוניות. נשים בחנויות הבגדים, במעדניות, מאחורי המגב ובעבודות הניקיון והשירות. בקנדה אני מבחינה בטכנאיות רכב, נהגות אוטובוס, פועלות בניין. בבית הספר המון מורים גברים. אבל אצלנו נשים משרתות בצבא, אני אומרת לעצמי. ומיד נזכרת שגם בצבא החלוקה המגדרית ברורה.
הרחוב גם הוא טקסט מכונן: בתל אביב רק 6 אחוזים משמות הרחובות קרויים על שם נשים. העיר לא מנציחה את נשותיה. היא גם לא נגישה לנשים כפי שהיא נגישה לגברים, אבל בכך היא לא שונה מערים אחרות בארץ. למשל העובדה שאין חוק עירוני לגבי תדירות במרחב של שירותים ציבוריים. כמה זמן תצליחי להחזיק מעמד במרחב שבו גברים יכולים להתרוקן כמעט בכל מקום, אבל את צריכה לחפש בתי קפה או ללכת הביתה? הדבר נכון גם לגבי מספר האסלות בשירותים הציבוריים. הפעולה הנשית בשירותים דורשת זמן התפשטות, ישיבה, התלבשות, לעתים החלפת טמפון, ועדיין לגברים ולנשים מוקצה מספר זהה של אסלות. כמה פעמים מצאתי את עצמי מתנצלת על התור האינסופי שמשתרך בכניסה לשירותי נשים? כמה פעמים ויתרתי כי לא היה לי נעים לעכב את מי שהמתין לי? את מתרגלת לכך כאל חוק טבע: שלהיות אישה זה ללמוד להתאפק.
אני הולכת עם בנותיי ומצביעה על כל אלו. ליד רחובות עם שמות נשים אני מספרת את סיפורן. אנחנו נכנסות לתאים ריקים בשירותי גברים. אנחנו מעבירות בחנויות הבגדים גופיות כחולות עם הכיתוב "נאסא" ליד קולבי השמלות הורודת עם הכיתוב "ברבי". מי יודע, אולי איזו ילדה עוד תתבלבל ותקנה אותן! כשאנחנו נתקלות בפרסומות ענק של נשים מעורטלות אני מעלה על כך פוסטים לפייסבוק. המפרסמים מסירים. אנחנו חוגגות את הנצחונות הקטנים. אני קונה לבנותי את הלגו הכחול, שתמיד מכיל חלקים רבים יותר מזה הורוד, שמיועד לאותו גיל. משנה חוקים של משחקים: בקלפים המלך והמלכה שווים בערכם. אני נותנת להן לספור: כמה תמונות גברים וכמה תמונות נשים במגזין השבת בעיתון? כמה נשים בממשלה? בכנסת? כמה בפאנל החדשות בטלויזיה?
לבסוף אני מספרת להן את הסיפור על העברית. העברית שמעדיפה לשון זכר על נקבה, ובכך מוחקת קהל שלם של דוברות ומאזינות. העברית שאומרים בה רופאים ואחיות, ולא רופאות ואחים. בית אבות, ולא בית אימהות. בית חולים ולא בית חולות. "כיסא מזכירה" ו"כיסא מנהל". אני מסבירה להן שהסיפור שלנו טמון בשיחה הפנימית שלנו. בדברים שאנחנו אומרות לעצמנו. בדברים שהגיעו אלינו משושלת ארוכה של נשים. ושהנה אנחנו מתעוררות אבל זה לא מספיק. עכשיו הגיע הזמן לכתוב את הסיפור שלנו. הגיע הזמן לכתוב את הסיפור שלנו מחדש.
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
