על הציפייה

השבוע הזה עבר כמו בינג' בסדרה מותחת במיוחד והסדרה היא חיינו. לא משנה שמזג האוויר פה בסן דייגו היה חמים וקייצי, שאנשים אמרו זה לזה "הפי טנקס גיווינג" כי בסוף השבוע חל חג ההודיה, לא משנה היה מכלום, כי הבינג' היה פנימי וחיצוני, כי לא יכולנו שלא להתעדכן בידיעות מהחזית, במשא ומתן לשחרור החטופים, וכי הציפייה לפרק של יום שישי היתה מורטת עצבים. והנה שישי הגיע.

 

הבעיה עם הבינג' הזה היא שאין לך שליטה עליו. התסריט שלו גחמני. העלילה מתרחשת ומתבטלת ומתרחשת שוב. לפעמים נדמה לך שהתסריטאי הוא אלוהים. לפעמים התסריטאי הוא השטן. ולכן העלילה משגעת את השכל, ואז מרגשת, ואז מטיחה אותך אל הקרקע. ובזמן שבכל מקרה אחר היית עוזבת מזמן ופשוט מתחילה סדרה אחרת, כאן זה לא אפשרי. גם כשאת לוקחת הפסקה, את לא יכולה שלא לחזור. לגלות שהעונה נמשכת איתך ובלעדייך. והשבוע, כשחיכיתי לפרק על שחרור השבויים, גיליתי שגם אני שבויה. אני קהל שבוי של העם שלי, של הזהות שלי, של השבט שלי, ואם פעם חשבתי אחרת היום אני יודעת שלא אעזוב את הסדרה הזאת לעולם. מה לעזוב, אני אפילו לא מצליחה להסיט את המבט.

 

בהקשר הזה אני נזכרת איך אבא שלי היה מנסה לשכנע את אמא שלי ללכת איתו לסרטי מלחמה בקולנוע והיא היתה אומרת "יש מספיק מתח ומלחמה גם בחיים, אני לא צריכה אותם גם על המסך". ואבא שלי תמיד הלך לסרטים האלו לבד. ואילו אני, גם אני אימצתי את המשפט שלה, ומאז ומתמיד העדפתי דרמות תקופתיות, או היסטוריות וגם קומדיות. אבל מה לעשות עכשיו, כשאין לי מושג איך צופים בסרטי מלחמה, כשעוד יעבור זמן רב מאוד עד שהתקופה הנוכחית תהפוך לדרמה היסטורית? ושאין בה בכלל שום מימד של קומדיה? מה עושים כשסרט המתח הוא המתח שלנו עכשיו, של כולנו?

 

כל השבוע דמיינתי את הפרק של יום שישי, את הילדים והילדות והאימהות יוצאות מתוך המחילות החשוכות. הרצתי אותו אחורה וקדימה, חלמתי עליו בלילות, ועם כל ידיעה שהתפרסמה הרגשתי איך הנשימה שלי נעצרת. ובסוף שאלתי את עצמי איך מחכים? אני אפילו לא שואלת איך משפחות החטופים מחכות, אלא איך מחכים אנחנו, הקהל, שנפשותינו שבויות בסיפור הזה, שהלבבות שלנו שבויים בו, איך מחכים?

 

ובכל פעם ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, שב ועלה בי הסיפור על סבי וסבתי במלחמת יום הכיפורים. שלושת הבנים שלהם לחמו אז בסיירות של שלוש חזיתות שונות, ולא היו טלפונים, ולא היו מכתבים. פעם בכמה ימים מישהו בקיבוץ היה מספר שפגש מישהו שסיפר לו על מישהו, ומהשמועות האלו חיו. עוד יום ועוד יום. עד שבאחד הימים הגיע מישהו לחדר האוכל וסיפר שפלוגה שלמה נפלה, ושהיה שם גם הבן של טוביאס, זה שם המשפחה של סבא וסבתא שלי. איזה בן? האם זה נכון? על כל זה הוא לא ידע לענות בוודאות. הוא רק סיפר את מה ששמע.

 

אבל כשסבא שלי שמע את זה הוא הפסיק לשאול שאלות ולהתעמק בעובדות. הוא איבד את כל המשפחה שלו בשואה. הוא הגיע מבוגר מאוד, הוליד ילדים בגיל מבוגר, וכשילדיו היו חיילים במלחמה הוא היה כבר בן 65. הוא פשוט צעד הביתה, התיישב על כסא באמצע החדר ולא התרומם יותר. הוא לא התרומם כל אחר הצהריים, ולא בערב ולא בלילה ולא בבוקר שאחריו. הוא לא שתה. הוא לא דיבר. ומכיוון שהיה יום שישי, סבתא שלי ניגשה אליו לפנות ערב, אל בעלה שישב קפוא על כיסא, והכריחה אותו לקום. רק שהוא לא הגיב.

 

היא היתה נמוכה ממנו בשלושים סנטימטר. אבל היא הרימה אותו בכוח משם. גררה אותו לאמבטיה. רחצה אותו. הלבישה אותו בחולצה לבנה ובמכנסיים נקיים ואז מזגה לשניהם כוס ליקר שהיתה מכינה לבד. הם היו חילונים, במיוחד סבא שלי שהתכחש לאלוהים אחרי השואה. אבל סבתא שלי אמרה לו אנחנו שותים עכשיו ומברכים לשבת שלום, כדי שתהיה לנו שבת של שלום. והיא הכריחה אותו גם לברך על שלושת הבנים שלהם, על הבריאות שלהם ועל העתיד שלהם ועל חיים של שלום ושניהם שתו את הליקר.

 

ומה שקרה לאחר מכן הוא שמישהו דפק על דלת החדר שלהם. וסבתא שלי הזדקפה ופתחה את הדלת. ואלה לא היו חיילים שבאו להודיע להם דבר. אלא נער מהקיבוץ שקרא לה להגיע מהר לטלפון הציבורי שליד חדר האוכל. מעבר לקו היה אבא שלי, שהתקשר אליהם מאי שם בחזית, והוא גם ידע לספר להם שהאחים שלו חיים.

 

הבנים שלהם היו בחיים. זו היתה רק שמועה. זה היה התסריט מורט העצבים של השטן. שהתחלף בתסריט של אלוהים. בשביל סבא שלי זו היתה השבת שבה הבנים שלו נולדו לו מחדש. בשביל סבתא שלי זו היתה התזכורת לא לאבד את עצמך, לא לאבד את התנועות הקטנות שלך, לא להפסיק ללכת. בשבילי, השבוע, זו היתה גם תזכורת לאיך מחכים. איך קמים מהכיסא מיד יום ומברכים על מה שרוצים שיהיה. מברכים עליו בלשון הווה, כאילו הוא קורה עכשיו. ובכל כוונת הלב.

 

 

אני מברכת על השבויים שלנו שחוזרים כולם חיים ובריאים ואהובים אל משפחותיהם. עכשיו.

 

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

 

מיה טבת דיין