עמק הבכא

*עמק הבכא | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 18.10.2024*

ביום שני השבוע התארחתי לשיחה בזום עם הרב בני לאו. זה לא היה דומה למה שמדמיינים כשיחה עם רב. הרב לאו עצמו הגדיר אותה מראש כשיחה מלב אל לב, וזה בדיוק מה שהיה שם. הוא עצמו סיפר על בתו שמשרתת עכשיו במלחמה, על בניו, על נכדיו, אני סיפרתי על ילדותיי, על בית אבי, על ניסיון ההגירה של סבתא שלי, גילינו מתישהו שהסבים שלנו הגיעו משתי ערים סמוכות בפולין, דאגנו ביחד מהמצב, דיברנו על הגעגוע היהודי, והרב שב ושלף ציטוטים מזלדה ומספר תהילים ומספר איוב, ובסוף, כך חשתי בעומק הלב, ממש רכשתי לי חבר חדש.

.

אני מספרת את זה משתי סיבות. האחת, כי ערכתי בשנה האחרונה שיחות עם אנשים שאינם מהמגזר הטבעי שלי. כלומר, אינם חילונים תל אביביים. ושאני מניחה, מבלי ששאלתי אותם אפילו, שיש לנו דיעות פוליטיות שונות בתכלית. ערכתי חברותות של לימוד עם הרב אלחנן ניר, אירחתי מול קהל גדול את הרבנית ימימה מזרחי, הופעתי בימי שבת בבתי כנסת בארצות הברית, ואם לצטט את הרב אלחנן, השיחות האלו אינן רק מרחיבות לב ונפש, הן המילואים שלנו בעת הזאת.

.

כלומר, אני לא משרתת בצבא ולא נלחמת, ולא שייכת למשפחות המילואים, אבל אלו המילואים שלי - לקשור מחדש את הקשרים בעם, כמו שסבתא שלי התעקשה על חורים בגרביים, לתפור עוד תפר ועוד תפר, דיבור ועוד דיבור, בקרע שבינינו.

.

והסיבה השנייה שאני מספרת על זה כאן היא כי הרב לאו ואני שוחחנו בין היתר גם על הבכי. כבר בשיחת הטלפון המקדימה בינינו הרב לאו אמר שכולנו צועדים עכשיו ב"עמק הבכא" ואני מיד הלכתי לקרוא כדי ללמוד מה זה בדיוק עמק הבכא הזה. וכשקראתי מצאתי אוצר של מחשבות, שכאילו חיכו שם כמו קפסולות של אור עבורי, עבורנו, עוד מימים עתיקים. כל כך התרגשתי לקרוא אותן ולדבר עליהן עם הרב לאו שעכשיו אני מתרגשת גם לכתוב אותן פה, למי שכמוני לא הכירה.

.

אז עמק הבכא מוזכר בעצם רק פעם אחת, בתהילים, אבל הביטוי הזה הצית את המחשבה של הרבה לומדים ולומדות, אולי כי בתור יהודים, לא משנה באיזו תקופה נולדנו, אנחנו מכירים את ההרגשה הזאת, שאנחנו צועדים בעמק של בכי.

.

רק שזה לא סתם עמק של בכי.

.

בתהילים (פרק פ"ד, אם אתן רוצות לקרוא) מדובר על עמק אמיתי, שמוביל לירושלים, ושמי שצועדים בו הופכים את העמק העצוב לעמק מבורך. ולא רק זה, כולם בעמק הזה שותים בדרך ממימיו של אותו מעיין. כלומר, מי שעובר בעמק הזה, שותה את אותם המים, ומסגל לעצמו את היכולת להפוך עצב לברכה. אני חייבת לספר בהקשר הזה, שבכל המפגשים שלי השנה עם יהודים בישראל ומחוצה לה זו היתה ההרגשה שלי – שכולנו שתינו מאותו מעיין. אותו מעיין של עצב, אבל גם של חמימות הלב, של הבנה משותפת, של התבוננות בעולם.

.

אבל יש גם פרשנות אחרת לעמק הבכא, זו של הרד"ק, והיא מסבירה שמי שעובר בעמק הזה יוכל ללמד חכמה לדורות הבאים אחריו. קראתי את זה ואמרתי לעצמי שההרגשה הזאת כל כך חזקה אצלי, שאנחנו דור המבול של התקופה שלנו, דור הסיפור הגדול, ושהדורות הבאים ילמדו עלינו, על מי היינו, איך הצלנו את עצמנו, איזה בריתות מחודשות כרתנו. וזה גם מזכיר לי את הגרפיטי שהבאתי לפה לפני כמה שבועות: "אנחנו האבות והאימהות החדשים של היהדות, בואו נתנהג בהתאם". במילים אחרות, אנחנו החז"ל הבאים. בדיוק בגלל עמק הבכא שכולנו עוברים בו עכשיו ביחד.

.

ולבסוף, חוקר צמחים בשם יהודה פליקס, מסביר שבכא הוא בכלל צמח אלת המסטיק, השרף שלו נראה כמו דמעות של בכי, ומי שעובר בעמק וממלא את פיו מסטיק ולועס אותו – לא ממש יכול לדבר בשעה שפיו מלא. המסטיק, כשמו, משתיק. ובאמת עמק הבכא שאנחנו עוברים בו עכשיו ביחד משאיר את כולנו אילמים. עדיין אין שפה לדבר הזה. עדיין אין מילים. עדיין מנסים למצוא אפילו שם למלחמה עצמה. וכמו פה מלא במסטיק אנחנו לועסים את הבכי ושותקים.

.

אמרתי השבוע לרב לאו, שבין אם אנחנו עוברים בעמק הזה עבור ברכה, או עבור חכמה לדורות הבאים או עבור החיפוש אחר שפה חדשה, מה שמרגש אותי הוא שאנחנו עוברים בו ביחד, שותים מאותו המעיין, ובעיקר עוברים ממקום שבו היינו מוכרים לעצמנו למקום שבו הכל זר: הארץ נראית זרה, הבתים שלנו זרים לנו, המאורעות זרים ולא ברורים לנו.

.

ופעם למדתי שרק במקום שבו אנחנו זרים לעצמנו יש סיכוי שמשהו חדש יקרה. שלהמשיך כמו שאנחנו לא יכול לשנות הרבה. אבל כשאנחנו זרים, יש איזשהם אנחנו חדשים שיוולדו מאיתנו. עם כמה שזה מפחיד, עם כל העצב האיום והנורא שכרוך בזה, עם רכבת ההרים הרגשית שטומנת הזרות הזאת מעצמנו. עם כמה שכולנו משתוקקים כבר לחזור לחיינו הקודמים, למה שהיה לפני.

עמק הבכא הזה הוא תעלת לידה משותפת, שבקצה שלה כבר ממתינים לנו אנחנו החדשים. מי שלא נהיה. אלו ששתו את אותם המים של הברכה והחכמה שנקנית בייסורים רבים.

.

אז אם מתחשק לכן להמשיך ולהאזין עוד קצת, אני מצרפת פה את הלינק לשיחה של הרב בני לאו ושלי. צריך קצת להריץ את ההתחלה של הזום כדי להגיע ממש להתחלה שלה. היא נפתחת בשיר שבחרתי של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", שהוא מבחינתי המנון התקופה הזאת. וגם בו יש שורה שאומרת "מה שלא נולד בדמע, הוא לא ייקצר בזמר, ולא יביא מרפא".

.

וכשאני כותבת את המילים האלו ואני מאחלת לעצמי לזכור כל יום מחדש שכל משבר הוא תהליך של התרפאות. גם בגוף. גם ביחסים. וגם כעם, עם המשבר הענק הזה שאנחנו עוברים עכשיו ביחד בעודנו צועדים בעמק הבכא.

.

שנירפא ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,

.

.

מיה טבת דיין