השבוע קראתי כל כך הרבה דיווחים בכל כך הרבה קבוצות טלגרם שמתישהו כל המחשבות שלי היו עשויות מצבא, סיכולים, מנהרות, פיצוצים, מארבים, ולפני שהלכתי לישון הופיעה מולי דמותו של סבא שלי החמוד, סבא יעקב, שבשנת 1948 במלחמת השחרור היה נהג טנק. אולי נזכרתי בזה כי הטלגרם היה מלא בסרטונים של טנקים, אבל בזמן מלחמת השחרור היו לישראל שני טנקים בלבד. או ככה לפחות סבא שלי סיפר לי. והוא, עם הניסיון שלו כנהג בצבא הבריטי, קיבל לידיו לנהוג באחד משני הטנקים הללו והתפקיד שלו היה לנסוע עם הטנק לאורך הגבולות.
אני לא חושבת שהוא ידע להפעיל את הטנק הזה, או שהיה איתו מישהו נוסף, אני לא בטוחה שהטנק הזה עבד בכלל, אבל זו גם לא היתה המטרה, המטרה היתה להראות נוכחות. ולכסות הרבה קילומטרים. שאיפה שהאויב לא יסתכל הוא יראה טנק. ויחשוב שלישראל יש המון טנקים.
רק שכל הטנקים היו אחד, הם היו סבא שלי.
ברבות הימים, כשאני כבר הכרתי אותו, הוא נהג בפורד פיאסטה קטנה בצבע בז', הוא לא נהג לאורך הגבול, אלא לאורך רחוב אבן גבירול, מהבית שלו ושל סבתא שלי עד לקאנטרי קלאב, הוא נסע כל כך לאט, שכולם צפרו לו מאחור, הוא תמיד אמר שהוא"נהג זהיר".
רק שמעבר להיגה הזהירה זה תמיד איכשהו הרגיש שגם אחרי עשרות שנים, סבא שלי עדיין נוהג בטנק.
הוא תמיד סיפר על הטנק שלו באהבה. ולא רק כי היתה לו תחושת שליחות. או כי הוא נהנה להוליך שולל את האויב. אלא גם כי לזמן מה, הטנק הזה היה עבורו מעין בית. בשביל מי שהיה נער יתום, ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו, שנדד בחדרים שכורים בתל אביב, אני מדמיינת את קירות הברזל העבים של הטנק ומבינה את זה.
אבל הטנק הזה היה לא רק בית. הוא היה המשאב של סבא שלי במלחמת השחרור הגורלית. הטנק הזה, שאם אני לא טועה נסע במהירות שלושים קמ"ש, היה התרומה של סבא שלי למאמץ המלחמתי. כי סבא שלי לא היה לוחם, הוא לא ירה באיש. לא נלחם בקרבות פנים אל פנים. לא ישב עם מפות בקבינט. הוא לא זכה בשום עיטור והוא גם לא בנה קריירה צבאית. כל קשר בינו לבין לוחמה היה מקרי. אבל הוא כן נהג לאט לאט בטנק הזה מצפון לדרום ואז מדרום לצפון. ימים ולילות. והרגיש שמה שהוא עושה חשוב מאין כמוהו.
בשונה לגמרי ממנו, בשבועות האחרונים אני קוראת הרבה פוסטים של נשים שנפתחים במשפט "לא נעים לי לדבר על דבר כל כך תפל אבל...". כי התחושה עכשיו היא שכל הדברים שאינם מלחמה הינם תפלים. שכל מה שאינו גבורה הינו תפל. והנשים הללו כותבות פוסטים על האימהות שלהן, על התלבטויות שיש להן, על מחשבות שעלו בהן, והכי גרוע, עם הכי הרבה התנצלויות – על שיווק ועל כסף ועל פרנסה.
כשאני קוראת אותן אני חושבת בצער איך גם בימי שלום נשים רגילות להאמין שמה שמעסיק אותן הוא תפל. אני חושבת על ביטויים כמו "ענייני נשים", "שיחת נשים", "ספרות נשים". ואיך בימי מלחמה הכל מתעצם, כולל התחושה הרגילה שמה שאת עוסקת בו אינו חשוב מספיק. ומכל הדברים ה"תפלים" כביכול, הפוסטים על הכסף הכי שוברים את הלב, כי איך אפשר לחשוב שכסף הוא תפל כשלהרבה עצמאים ועצמאיות אין פרנסה כבר יותר משלושה חודשים, אבל עדיין יש תשלומים וילדים להאכיל ובתים לפרנס?
התרגלנו לחשוב שכדי לתרום למאמץ המלחמתי עלינו להתנדב. להניח בצד את עצמנו ואת חיינו ולתרום מה שאפשר. נשים מכירות את הציפייה הזאת גם מימי שלום, כי נשים מצופות להתנהג ככה תמיד - כאימהות, כמורות, כאחיות, כמטפלות. ולכן, אגב, מקצועות הטיפול והחינוך מכונים "צווארון ורוד" – כי בעיקר נשים עוסקות בהן, לעולם לא כדי לעשות אקזיט אלא כדי לתרום, להניח את עצמן וחייהן בצד ולהתמסר לאחר.
אז בשעה שהתנדבות היא באמת פעולה מבורכת, חשוב לדעתי לזכור שבאותה מידה שבה המלחמה צריכה מתנדבים היא צריכה גם כסף. החיילים צריכים כסף. קופת המדינה צריכה יותר כסף. ולכן כל פרנסה שמגלגלת כספים מזרימה מיסים למדינה ותורמת למאמץ המלחמתי. השבוע קראתי בפייסבוק לנשים להפסיק להרגיש לא בנוח, לצאת ולהרוויח כמה שיותר כסף דווקא עכשיו, כי הדבר האחרון שדרוש למדינה היא שכבה הולכת וגדלה של עוני.
הסברתי שם שלא משנה מה העסק שלך, גם אם את שוזרת פרחים, או רפלקסולוגית או מטפלת בבעלי חיים, המיסים שלך הם התרומה לכלכלה. ובכך הם התרומה שלך למאמץ המלחמתי. את פשוט עושה את זה לא בכח הזרוע, ולא בהתנדבות, אלא באמצעות המשאב שלך. הטנק האחד שלך. הדבר שאת באמת טובה בו.
במילים אחרות, לעבוד ולהרוויח כסף פירושו להשתתף במאמץ המלחמתי לא פחות מלהתנדב ומללחום. העורף חייב את הצבא והצבא חייב את העורף. ואם אתן כמוני בעורף, אחת התרומות הגדולות שלנו למדינה היא לעסוק במשלח היד שלנו, בתשלום, ולרכוש מאחרים, בכסף. כל אחד עם המשאב שלו, כל אחת עם המשאב שלה. גם אם זה משאב קטן, יחיד, כביכול לא קשור לשום דבר מלחמתי. כל משאב כזה הופך להיות גדול בהרבה בימי מלחמה. ובכל פעם שעולה בכן איזה קול בפנים שמנסה לשכנע אתכן שמה שאתן עושות הוא תפל, בין אם זו האימהות שלכן, שמחזיקה עכשיו את המשק, או העסק שלכן, שמגלגל מיסים למדינה, תחשבו על סבא שלי נוהג בטנק האיטי שלו, המשאב היחיד שהיה לו, מייצר הרתעה לאורך הגבולות.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
