על הרילוקיישן

כבר שבועות שהמילה הכי מדוברת בסביבתי היא רילוקיישן. שמעתי אותה מההורים בבית הספר, מהשכנים, מחברות, ויותר מכל אלה, היא חולפת מולי בעוד ועוד פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם. מאז שחיינו בקנדה אני חברה בכמה קבוצות של רילוקיישן ושם התנועה ממש סואנת לאחרונה. השאלות חוזרות על עצמן והן פשוטות ממש, כמו למשל איפה אתן גרות ומה אתן עושות שם? או איפה אתן גרות ומה החסרונות של המקום הזה? אבל התשובות לא פשוטות בכלל. הן מעבירות סיפורי חיים שלמים. חלקן על הגשמת חלומות, אחרות על חלומות ושברם. חלקן על הגשמה עצמית ואחרות על התרוקנות עצמית. חלקן על משפחות שהתחזקו ואחרות משפחות שהתפרקו.

 

לפעמים, אחרי שאני יושבת וקוראת את כל הסיפורים של כולן אני מרגישה ממש סחרחורת, כאילו חזרתי מטיול וירטואלי שהקיף את כל העולם בשמונה דקות. פעמים אחרות אני מתפלאת מאוסף הנתונים: מערכת הבריאות בהולנד, שיעור המס בליטא, מחירי הבתים באוסטרליה. ואז אני נשכבת על הגב על המיטה שלי בתל אביב ותוהה מה לעשות בכל הנתונים האלה. האור צהבהב. המשאיות מצפצפות ברוורס. והכל נראה לי קרוב ורחוק בו זמנית ובעיקר משונה מאוד.

 

אבל יש פעמים שבהן אני נזכרת בנסיעה שלנו – כמה התרגשנו, במי שהפכנו להיות, איזה עולם חיצוני ובעיקר פנימי נגלה לנו. ואיך כשנסענו כולם אמרו איזה כיף לכם וכשחזרנו כולם שאלו: למה? ובקבוצות הרילוקיישן האלו בפייסבוק זה נושא שעולה הרבה: האהבה העצומה לארץ, התנופה הגדולה של העזיבה, הגעגוע העז, החזרה שהיא תמיד דרמתית. אני תוהה אם יש עוד מדינות כאלה, שהתושבים שלהן מנהלים איתן כזה קשר רגשי סוער.

 

לפעמים במפגשים שלי עם קהל אני מספרת איך לא רק אנשים סביבי שאלו אותי למה חזרנו, אלא גם בשתי תכניות אירוח שהגעתי אליהן מיד עם נחיתתנו. אני זוכרת שקירבו אליי את המצלמה והמראיינים שאלו את ה"למה" הזה בדרמתיות גדולה.

 

נתתי אז תשובה שמאוד אהבתי, ושהיא בכלל לא תשובה מקורית שלי. קראתי אותה בפייסבוק באותם ימים והיא כל כך מצאה חן בעיני שמיד אימצתי אותה. כתבה אותה מישהי שחזרה אז מארצות הברית שגם אותה כולם שאלו למה. והיא אמרה שארצות הברית היא כמו הגבר המושלם שהוריה שידכו לה: הוא עשיר, הוא חתיך, הוא ממשפחה טובה, אבל היא לא מאוהבת בו והיא לא מתכוונת לבזבז את החיים על הקשר הזה.

 

ואני לקחתי את זה צעד קדימה, ובכל הראיונות שנתתי גם הוספתי: ואיזה מין גבר הוא ישראל? גבר מתוסבך  ממש, עם עניינים טריטוריאליים, הלם קרב מודחק, לא סגור על עצמו מבחינה דתית, תלוי כלכלית באמא שלו, שגם מתערבת לו בחיים נון סטופ, אבל גם זרוק כה, מגוון, מעניין, ובעיקר אני אוהבת אותו ואיתו אני רוצה לחיות.

 

רק שאחרי כמה ראיונות כאלה, למרות שנהניתי מהסיפור על המדינה כגבר, הרגשתי שאני חייבת לברר לעצמי באמת למה הרגשנו את הדחף לחזור. וכשאני צריכה לברר דברים באמת אני פונה אל השירה. כי בשירה אי אפשר לזייף. אפילו לא במילה אחת.

 

וככה כתבתי את השיר שלי "אדמה". ובכל פעם אחרי סיור בקבוצות הרילוקיישן אני חוזרת אליו במחשבה שלי. אליו ואל הקול הפנימי שלי, אל מה שהרגשתי אז שהוא חזק יותר מכל מיני תנאי מחיה כאלה ואחרים, מערכות בריאות, מערכות חינוך, וערך המטבע המקומי. כל אלו חשובים מאוד. אבל אני זוכרת שהרגשתי שהם הכרחיים אבל בטח לא מספיקים. משהו נוסף צריך להיות שם. ועל זה השיר הזה.

 

אדמה / מיה טבת דיין

 

קִבַּלְנוּ אֶת הָאֶזְרָחוּת הַקָּנָדִית

בְּמִשְׂרְדֵי רְשׁוּת הַהֲגִירָה

בֵּין קוֹסְקוֹ לְבֵין הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר.

לִפְנֵי הַטֶּקֶס כִּבִּינוּ

טֵלֵפוֹנִים. הֵרַמְנוּ אֶת יַד יָמִין.

נִשְׁבַּעְנוּ אֱמוּנִים

 

לַמַּלְכָּה. שַׁרְנוּ אֶת הַהִמְנוֹן הַקָּנָדִי

בְּאַנְגְּלִית. בְּצָרְפָתִית עָשִׂינוּ רַק עִם הַשְּׂפָתַיִם.

שׁוֹפֶטֶת גְּבוֹהָה וְרָזָה נָשְׂאָה בְּפָנֵינוּ דְּבָרִים;

לְבַסּוֹף שָׁאֲלָה מַה קּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה.

 

חָשַׁבְתִּי עַל הַמַּטְאֲטֵא

שֶׁנִּצַּב בִּקְבִיעוּת לְיַד הַדֶּלֶת

בְּבֵית הוֹרַי. אִמִּי שָׁבָה

וְטִאטְאָה הַחוּצָה אֶת אַדְמַת הַחַמְרָה

שֶׁפָּלְשָׁה מֵהַגִּנָּה אֶל הַבַּיִת.

 

מַאֲבָק יוֹמְיוֹמִי

קָשַׁר אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה הָעַקְשָׁנִית.

הַשּׁוֹפֶטֶת צִטְּטָה צִ'יף אִינְדְּיָאנִי

שֶׁאָמַר, "סִפּוּרִים. רַק סִפּוּרִים קוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ

לָאֲדָמָה. בְּלִי סִפּוּר אֲדָמָה תָּמִיד תִּשָּׁאֵר גָּלוּת".

 

אִמָּא שֶׁלִּי קְבוּרָה בָּאֲדָמָה

שֶׁלְּחוֹף הַכִּנֶּרֶת. זֶה סִפּוּר.

יֵשׁוּ הֶאֱכִיל שָׁם אֲלָפִים

 

 

בַּחֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם וּשְׁנֵי דָּגִים.

סָבִי וְסָבָתִי

חַיּוֹת רְעֵבוֹת מֵאֵירוֹפָּה

עָלוּ לְשָׁם מֵהַיָּם וְרָאוּ

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֵּיהֶם, עֲצֵי תָּמָר

 

נְטוּעִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. יָשַׁבְנוּ בְּשׁוּרוֹת

וְאָחַזְנוּ דִּגְלֵי קָנָדָה קְטַנִּים שֶׁהָיָה עָלֵינוּ לְנַפְנֵף

בְּסוֹף הַטֶּקֶס. אוּלַי פְּצָעִים קוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ

לָאֲדָמָה, כְּמוֹ הַפֶּצַע הַנִּפְעָר בְּרִקְמַת הָרֶחֶם

כְּשֶׁעֻבָּר מִשְׁתָּרֵשׁ.

 

"אֲנִי מְאַחֶלֶת לָכֶם רַק סִפּוּרִים טוֹבִים",

הַשּׁוֹפֶטֶת חִיְּכָה וְכֻלָּנוּ מָחָאנוּ כַּפַּיִם.

יָכֹלְנוּ לְהִשָּׁאֵר כַּמָּה שֶׁנִּרְצֶה.

לְסַפֵּר עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת סִפּוּרִים

עַד סוֹף הַחַיִּים, לְסַפֵּר עַל עַצְמֵנוּ,

לִשְׁכֹּחַ אֶת הַפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים –

הַמִּלְחָמוֹת, הַחֲרָדָה, כָּל הָעֵסֶק הַיְּהוּדִי

הַנִּרְדָּף, וְהַצַּעַר הַכָּבֵד, הַסּוֹגֵר

 

כְּמוֹ קֶבֶר. יָכֹלְנוּ לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְזִכָּרוֹן רָחוֹק

יַחַד עִם הַחֹם הַקּוֹפֵחַ, עִקְּשׁוּת פֵּרוּרֵי הַחוֹל.

בְּכָל הַשָּׁנִים שֶׁלָּנוּ בְּקָנָדָה לֹא הֶחֱזַקְנוּ מַטְאֲטֵא

הָאֲדָמָה מֵעוֹלָם לֹא נִכְנְסָה לְתוֹךְ הַבַּיִת

 

לֹא בִּקְּשָׁה שֶׁנָּמוּת לְמַעֲנָהּ

לֹא פָּצְעָה אוֹתָנוּ

אֲנִי בְּסָפֵק אִם בִּכְלָל הִרְגִּישָׁה

כְּשֶׁאָרַזְנוּ אֶת חֲפָצֵינוּ

וְנָסַעְנוּ חֲזָרָה.

 

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

מיה טבת דיין