על הנהג ועל הביחד

השבוע נכנסתי למונית עם נהג מקומי פה מסן דייגו, שסיפר לי איך עבר עליו חג ההודיה, וכמה הוא מתרגש לקראת קריסמס, ושהבן שלו הגיע מהקולג' לביקור, ומתישהו באמצע הדרך הוא שאל אותי איך עבר עלי החג ומאיפה אני? מאז ה-7.10 אני בוחרת יותר בזהירות למי לספר מאיפה אני ולמי לא, אבל השיחה איתו היתה נחמדה ולכן אמרתי לו שאני עצובה מאוד וגם שאני מישראל.
ובתגובה, הנהג עצר את הרכב בצד הכביש. והסתובב אלי, אל המושב האחורי, הסתכל לי בעיניים, ואמר, "ב-7 באוקטובר וגם ב- 8 באוקטובר וגם ב-9 באוקטובר לא יכולתי לישון בלילה. לא יכולתי לעבוד. הייתי כל כך נסער. לא האמנתי שיש רוע כזה בעולם שלנו. אני עצוב איתך ועם העם שלך. אני עצוב בשביל כולנו בעולם".
ואז הוא התניע בחזרה את הרכב והמשיך לנסוע.
רק שאני בבת אחת פרצתי בבכי. לא הייתי צריכה לנחש למה. הוא היה האיש הראשון פה, בחודשים שאני בקליפורניה, שהשתתף בעצב שלי. הראשון שסיפר לי שגם הוא, כמוני, הפסיק לתפקד. הראשון שקרא לזה טבח. אחרי חודשיים שבהם היחידים שהיו שותפים לאבל שלי היו אנשי הקהילה היהודית, חודשיים של אבל שקט, של פחד גדול, ושל שתיקה רועמת מצד כל השאר, פתאום נהג מקרי אחד אמר את מה שחיכיתי לשמוע כל כך הרבה ימים.
וכשמשכתי באף שם, במושב האחורי, הוא אמר, "אני מבין אותך לגמרי. במשך יומיים הייתי כמו אריה פצוע. הלכתי מצד לצד בבית, ואף אחד לא הבין מה אני רוצה. בסוף לא היתה לי ברירה, לקחתי את האוטו ונסעתי לאבא שלי, לניו מקסיקו. שם לא הייתי צריך להסביר אפילו למה באתי. זה היה ברור ישבנו והיינו עצובים ביחד".
וזהו. זו היתה נסיעה קצרה. וכשירדתי מהאוטו שלו כבר היה חושך וקצת קריר, ועמדתי על הגבעה שאני גרה עליה והסתכלתי על כל האורות הקטנים המנצנצים, וחשבתי לעצמי שלמרות שאני לא יודעת עדיין לתת לזה שם, אני מרגישה שקיבלתי מתנה. אפילו רציתי לומר לו תודה על מה שהוא נתן לי אבל הוא כבר נסע. אז  שלחתי לו תודה בלב.
ורק כשהגעתי הביתה בדקתי איפה זה ניו מקסיקו וגיליתי שאם הולכים לשם ברגל זה לוקח 12 ימים, אבל באוטו מדובר בנסיעה של 12 שעות, וחשבתי על הנהג הזה נוהג ונוהג בניגוד לכל התכניות שהיו לו בראשית אוקטובר, ומגיע לבית של אבא שלו, שהוא בן תשעים, כך הוא סיפר, ושניהם יושבים שם, ולמרות שזה כל כך לא קשור לכלום אני הבנתי הכל – את הנהיגה הארוכה, הכביש, את הצורך להיות בבית ילדותך, הזעזוע, הצורך באבא.
כבר חודשיים שאני לא מבינה פה כמעט כלום. אני לא מבינה איך התבלבלו מושגים של טוב ורע. אני לא מבינה את הצעדות מדי שבת, ענקיות, כמעט תמיד בתמיכה לחמאס ובשנאה לישראל. אני לא מבינה את מכתבי הגינוי של מי שנטבחו. ולא את השתיקה של ארגוני הנשים, או של הסטודנטיות שלי או של מזכירת החוג,  כל מי שבקשר שבועי אתי, אני לא מבינה איך ילדים נשבים ומורעבים ולאף אחד לא איכפת.
אז איך בתוך זה פגשתי פתאום מישהו מהסיפור שלי? מהארץ שלי?  לא ארץ ישראל, אלא הארץ הנפשית והמוסרית שלי. ואיך לומר, בלי שזה יישמע  משונה, כמה אסירת תודה הייתי? אולי כי כשאת נושאת אפילה גדולה בפנים ושאר העולם מסביב מתנהג כאילו לא קרה כלום, את מרגישה שאת קצת משתגעת.
אני רוצה לומר בהקשר הזה שני דברים. הראשון הוא, שהסמסטר פה עומד להסתיים בשבוע הבא, ולקראת סופו נשאלתי על ידי חברים: "נו, הצלחת להסביר להם? הצלחת לשנות את דעתם??" ונורא רציתי לומר להם "בטח, שיניתי את דעתם!", אבל האמת היא שמה שחשים רבים מהסטודנטים ומהסגל פה, בכלל לא קשור לדיעה. הוא גם לא קשור לידיעה ולעובדות. והוא בכלל לא נמצא בראש. הוא נמצא בלב. זה רגש שבעצם לא כל כך מרגיש אותנו. את הצער שלנו, ואת הכאב, ואת האובדן. ובאיזשהו מקום אני מצליחה להבין את זה, כי גם אני לא תמיד מצליחה להרגיש כל כאב וכל אובדן של אחרים. לא תמיד אני מצליחה להזדעזע "כמו שצריך". רגש הוא דבר חמקמק. האם הצלחתי לגרום לתלמידים שלי להרגיש אותנו? אני חושבת שלחלקם כן. ולאחרים לא.
והדבר השני שאני רוצה לומר הוא, שהצער הוא מקום בודד, ושבחיים בכלל יש לנו מעט שותפים לכאב. אני חושבת שבשביל זה העם היהודי המציא את השבעה, כדי להצטער ביחד, להיות מוקפים בשותפי הכאב שלנו. לא מזמן שאלתי פה על מנהגי האבלות המקומיים והסבירו לי שאין מנהגי אבלות. הולכים לכנסיה, אחר כך הקבורה, אחר כך לפעמים יש ארוחה ובזה זה נגמר. אולי זה קשור ואולי זה לא קשור. אבל בשבועות האחרונים, כשחוויתי כמה הקהילה הקטנה מאוד של הישראלים והיהודים כואבת פה לגמרי לבד, הבנתי גם שיש משהו בודד מאוד בבסיס הקיום היהודי.
יש משהו בודד בלהיות מאמיניה של דת קטנה כל כך. יש משהו בודד במדינה המערבית הפצפונית שהקמנו בלב השכונה העצומה, המוסלמית והלא דמוקרטית של המזרח התיכון. יש משהו בודד בלדבר שפה שאף מקום ואף איש אחר בעולם לא מדבר אותה. כמו שפה של אי נידח, דיאלקט שבטי. יש משהו בודד בטבע הישראלי, בהומור שלנו, בישירות, בחום המיידי, כשאת חיה בחול את מבינה עד כמה את לא מובנת, ועד כמה את באופן עמוק לבד – עם השפה שלך והדת שלך וההומור שלך. כן, גם כשאת מסתדרת עם אחרים וחברותית ועובדת ומלמדת. לבד. ואולי זה מה שהופך את הביחד שלנו בארץ לכל כך חזק.
אז השבוע נכנסתי למונית של נהג אחד מניו מקסיקו, ולרגע אחד הייתי ביחד. זה היה סתם מושב אחורי, בערב רגיל לגמרי, הנסיעה עלתה אולי 11 דולר, שום דבר לא הכין אותי לזה. מישהו חלק את הכאב שלי, הפיג את הבדידות של הצער. וזה היה כל כך עצום, שעמדתי אחרי זה על הכביש דקות ארוכות רק כדי להמשיך להרגיש את זה.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין