נלחמות על הבית

*נלחמות על הבית | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 12.7.2024*

 

השבוע נתקלתי בטקסט שכתבה חני כהן-יהונתן, שכבר 200 ימים נמנית על מי שמכונות "נשות המילואים", היא כתבה: "פעם אחת עמדתי בתור אחרי חייל שהתעכב בקופה במשך דקות ארוכות בניסיון לממש את ההטבות המגיעות לו. איש אחד התנדב לשלם לו על הטונה שלקח ("זה המעט שאני יכול לעשות, תודה שאתה שומר עלינו"), ואני, שכבר בקושי עמדתי על הרגליים, ביקשתי רק אם אפשר את הקפה שלי כי עוד רגע ואינני." זה היה חלק מטקס ט ארוך יותר שבו היא שאלה למה נשות המילואים שקופות? מדוע המאמץ העצום שלהן בהחזקת הבית, המשפחה, והמשק כולו, מאמץ שנעשה ללא מדים, הוא בלתי נראה?

.

 

ולא רק מבחינת ההטבות, התלושים, שוק העבודה שאינו סלחני, אלא אפילו מבחינת הכבוד שרוחשת להן החברה, כלומר, אנחנו?

.

 

בעקבות הטקסט של חני הזמנתי אימהות לכתוב לי ובמשך השבוע פרסמתי אצלי את הטקסטים שהן שלחו. אימהות שמכונות "נשות המילואים" אבל באמת הן אימהות שנלחמות בעורף. נלחמות על הבית, לא רק הבית הפרטי שלהן, אלא על הבית של כולנו.

.

 

כל השבוע זרמו אלי עשרות טקסטים של מאימהות במילואים ומאימהות במשפחות קבע, ומהן למדתי: כך נראית המלחמה בעורף. הקרבות בה אחרים, הפחדים בה אחרים, הטראומות שהיא מייצרת אחרות, אבל היא תובענית, מורכבת, אן בה יום ואין בה לילה ואין בה נשימה. והיא שקופה, כל כך שקופה.

.

 

הטקסטים הללו נכתבו בסדקי הזמן. אחרי ההרדמות ושנייה לפני שהן עצמן קרסו לשינה. הן כתבו שירים מכמירי לב, או קטעי יומן מפורטים, כמו כדי לא לשכוח. אימהות שביום אחד הפכו להיות חד הוריות, טרופות דאגה, טרופות עבודה בבית וטרופות עבודה מחוץ לבית, מחזיקות בעור שיניהן עסקים שעוד רגע קורסים, ומפחדות פחד מוות מכל נקישה בדלת.

.

 

"אי אפשר להבין איך בבוקר חג, מקפיצים אדם ושוכחים להחזיר", כתבה ד"ר תמר שלם, "מדהים שהתרגלתי למציאות העקומה הזו. יומיים או שלושה בשבוע הוא לא נמצא. גבר בן 50, שישן (בעיקר לא) במיטת שדה בבסיס אי שם.... והאמת היא שזו לא התרגלות, זו התנתקות. כדי לתפקד, או לא להרגיש או שניהם."

.

 

חנה אזולאי פתחה את שירה כך:

אֲנִי מְנַסָּה לֹא לְדַבֵּר אִתְּךָ / לֹא לְשַׁתֵּף בְּלֵילוֹת תַּת-קַרְקָעִיִּים / מְסוֹעֲפִים, מְעַיְּפִים / מִכְּדֵי לְהַחֲזִיק לְבַד.

 

.

צפנת בוהדנה שאלה "איך נחזור לדבר?.... בלי שפתאום תלך לעוד רבע שנה / ותשאיר אותי ללמוד את החיים שעשינו בזוג / לבד"

.

 

מיטל פרשטמן יוגב כתבה על הזוגיות מתישהו בין הצו השני לצו השלישי: "אז הבנתי. אנחנו על זמן שאול. הוא חזר כדי מתישהו ללכת שוב, אז למה שאפנה לו מקום בלב שלי? למה ששוב אתרגל ליחד המשפחתי שלנו, כשאני יודעת בתוכי שמתישהו אני שוב אשאר לבד?"

.

 

בשמת לחיאני שילדה תינוקת לבדה, כשבן זוגה במילואים כתבה:  [..] והוא אומר שהמדינה קוראת לו והוא לא יכול / להשאיר את החברים לבד / ואותי?  / אותי כן? / את התינוקת שנולדה / והילדה שישנה / ואותי - למה אותי כן?  / וכל כך הרבה כעס / וצער / וכאב / נכנס בינינו / בין יציאה ליציאה / בין סבב לסבב / והשקיפות שלי בעולם – נמשכת".

.

 

ירדן ירחי כתבה: "והזוגיות, כפרה עליה. אין לי כוח אליה. מפחדת להתרגל אליו, כשהוא מגיע מוצאת את עצמי שומרת מרחק, נשארת בקונטרול, מפחדת. כשהוא עומד ללכת יורדת עלי עננה, כמה פעמים אפשר לנהל פרידה אחרונה? אחרי כל ביקור בבית? כל שיחת טלפון? די אינעל דינאק, לתת משמעות לדברים זה קטע מתיש."

.

 

ומיטל כתבן דויטש, שבן זוגה נפצע קשה ב 7.10 כתבה: "לגלות בעצמי כוחות שבחיים לא הייתי מגלה. לגלות בזוגיות שלנו עוצמות שלפעמים לא מגלים גם אחרי 50 שנות נישואים. לקחת הפסקה מהעבודה ולהיות מכוונת בלי הפסקה אליו ואל הילדים."

.

 

ואלו רק חלק קטן מהקולות. אם אתן בפייסבוק אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד שלי ולקרוא אותן ולהגיב להן.

.

 

הסיפורים שלהן הזכירו לי את חודשי המילואים הארוכים שאבא שלי עשה בילדותי, ואיך המערך המשפחתי היה משתנה בחודשים הללו: סבא וסבתא שלי משני הצדדים התגייסו מיד לעזור איתנו, הילדות. אמא שלי לא נרדמה כמעט בלילות. הטלויזיה הדולקת אצל השכנה עם תמונות האש, ואמא שלי שלא מרשה לי לצפות. שלא מדליקה את המסך בבית שלנו.

.

 

בזיכרון שלי כולם התמסרו ללחימה המשותפת הזאת. נטשו את השגרה והתגייסו לשעת החירום. אנחנו אפילו משתמשות בפועל הזה בשפה, "התגייסו" כדי לתאר את ההתמסרות המוחלטת של העורף. אז למה אנחנו לא מכירים במתגייסות ובמתגייסים הללו כחלק מהכוח הלוחם?

 

.

למה אנחנו לא מעניקים להם איזו סיכה כדי שנוכל לזהות אתם במרחב הציבורי? לתרום להם, באותה פתיחות לב שבה אנחנו תורמים לחיילים. אחת האימהות כתבה שאמא מהגן הודיעה לה שהיא תאסוף את הבת שלה כל החודש, והמחווה הזאת, שעבור האמא השנייה פשוטה למדי, שינתה מהקצה אל הקצה את הימים של האמא שמגויסת למלחמה בבית.

.

 

למה אין הכרה גורפת באימהות הנלחמות על הבית גם במס הכנסה, בביטוח לאומי, ובהגנה במקומות העבודה? כולנו מיד מוצאים תשובות לשאלה הזאת: כי זה יקר למשק. אבל המשק בזמן הזה יודע למצוא תקציבים יקרים לדברים אחרים. איך שוב עבודת הטיפול של אימהות וסבים וסבתות נחשבת מובנת מאליה, האם האימהות ששומרות על המשק אינן יקרות מספיק למשק?

.

 

לבסוף, השבוע הזה הוכיח לי שוב את כוחן של בריתות נשים. כמות ההודעות, הצעות העזרה, ושוב – התתגייסות – של קוראות למען כותבות היתה עצומה. שוב ושוב כתבו אימהות המילואים כמה הן בודדות ושוב ושוב חזרה האמירה "את לא לבד".

.

 

בספרי "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי" אני שבה וקוראת לייצר בריתות של נשים, כי החיים לא מזמנים לנו בריתות כאלה באופן טבעי. אין לנו, למשל, את ברית המילואים, ברית הצבא, אבל השבוע נכרתו מול עיני בריתות בין אימהות שנלחמות על הבית ואימהות אחרות. ראיתי את החזון הזה קורם עור וגידים.

.

 

אז אני מזמינה אתכן לבדוק מי בסביבתכן נלחמת על הבית, בין אם היא אמא במילואים או אמא במשפחת הקבע שמוצאת את עצמה כבר תשעה חודשים לבד ומפוחדת מאוד, ולהיות הכי נדיבות שאתן יכולות כלפיהן. לפעמים דברים שעבורנו הם קטנים מאוד יכולים לעשות שינוי עצום אצל אשה אחרת, שכרגע לא רואה את הסוף.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

.

מיה טבת דיין