מכתבים לזכרם

*מכתבים לזכרם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 19.7.2024*

 

השבוע פתחתי בפעם המי יודע כמה את המכתב היחיד שנשאר לי מסבתא רבקה, שמתה שכבר לפני 12 שנה. פתחתי אותו כי התגעגעתי אליה, ומצאתי שם כרגיל את המילים המוכרות שקראתי כבר בטח מאות פעמים:

"כבר מזמן לא התראינו ולא שוחחנו", היא פותחת את המכתב, ""פשוט התגעגעתי והחלטתי לכתוב אלייך".

 

.

השנה היתה 1986. ואני הייתי בת עשר וחצי. אבל גם עכשיו, בגיל 49, כשאני קוראת את המשפט הזה אני מרגישה שזה נכון. מזמן לא התראינו ולא שוחחנו. סבתא שלי בטוח מתגעגעת אלי. ואני, אני מתגעגעת. ממש מתגעגעת אליה.

.

 

זה מכתב קצר של שני עמודים, שנשלח במעטפה ורודה מהדואר של טבריה. בטח סבתא שלי הניחה אותו בדואר של הקיבוץ ומשם הוא מצא את דרכו לטבריה ואז לבית שלנו. מה שמדהים הוא שהוא עדיין מוצא את דרכו אלי שוב ושוב מאז. שדרכו לא באמת נגמרה בפעם היחידה ההיא שבה הוא נשלח. ואני מתחילה להבין  שלמכתבים יש כח כזה. להמשיך להישלח.

.

 

במכתב הזה סבתא שלי מציעה לי, בין היתר, שאקח את החיים יותר בקלות. הייתי ילדה שלא לקחה את החיים בקלות בכלל, ונדמה לי שאני עדיין מבוגרת כזאת חחח, בכל אופן היא הציעה לי לקחת אותם בקלות אבל בו בעת לא לוותר בקלות על מה שחשוב לי. וזה משפט שעד היום אני שבה וקוראת. כמה הוא חכם. וכמה בכל שנה אני מבינה אותו עוד קצת. ועוד קצת.

 

 

סבתא שלי היתה בת יותר משבעים כשכתבה לי את המכתב הזה. ואולי רק כשאהיה בגילה אבין באמת מה היא רצתה לומר לי.

.

 

תמיד כשאני סוגרת את המכתב היחיד שיש לי מסבתא רבקה, אני חושבת בצער על כך שאין לי מכתבים נוספים ממנה. ואז אני חושבת בעצב על כך שאין לי אפילו מכתב אחד ויחיד מאמא שלי. אני זוכרת שלאחר שמתה, הייתי משוכנעת שאמצא מכתב שכתבה לי ולאחותי ולאחי. עכשיו, מפעם לפעם אני מקבלת הודעה ממישהי שעבדה איתה או ממישהו שלמד איתה בבית ספר ואז אני מנסה ללקט מהם כל סיפור שמצוי אצלם בזיכרון. כי להיות יתומה זה הרבה פעמים ללקט סיפורים ולחפש בין המילים המעטות שנמסרות לך איזה משב רוח של מי שאהבת ואיננו עוד.

 

.

אני מספרת את כל זה כי השבוע קיבלתי מכתב: "היי מיה, שמי תמרה, בעלי במילואים (עכשיו סבב שלישי) ובסבב הראשון חייל בצוות שלו, נועם אשרם, נפצע קשה בעזה ונפטר כמה שבועות אחרי. חשבתי מה אני יכולה לעשות עבור שלושת הילדים שלו בני 7,2, ושנה, והתחלתי לאסוף סיפורים עליו מבעלי ומכל החיילים ששירתו איתו, שכשהילדים שלו יגדלו, הם ידעו כמה הוא היה גיבור בצבא ואיך הוא נלחם עבור כולנו.

.

 

ואז חשבתי שאני יכולה להרחיב את זה לכל ילד או ילדה שאיבדו הורה במלחמה הזו. הקמתי אתר ועמוד אינסטגרם והתחלתי לאסוף סיפורים וזכרונות על אלו שנפלו, מאלו ששירתו איתם, שכל ילד יגדל עם סיפורים על ההורה הגיבור שלהם.

.

 

כל סיפור שאני מקבלת דרך האתר אני מעתיקה לכתב יד ומניחה בתוך קופסא שאני מעבירה למשפחה לפני האזכרה. אספתי כבר 130 מכתבים, אבל אני ממש רוצה שכל משפחה תקבל ערימה של מכתבים מלאה בסיפורים וזכרונות. אם את מרגישה בנוח אשמח בעזרה שלך להפיץ את הפרוייקט, שזה יקבל יותר מודעות ויותר חיילים וחיילות יכתבו. תודה על העזרה".

.

 

כשקראתי את זה מיד ניגשתי לאתר שתמרה הקימה, אני מניחה פה לינק שלו בתחתית הטור, וראיתי שתמרה עושה מאמץ כל כך גדול לאסוף כמה שיותר מכתבים לילדים שהתייתמו, שהיא אפילו מציעה אפשרות למי שמתקשה לכתוב מכתב כרגע, פשוט לענות על כמה שאלות קצרות באתר והיא תיקח את התשובות הללו ותהפוך אותם למכתב ותעביר לו לאישור לפני שהוא יועבר לילדי המשפחה.

.

 

כששאלתי אותה סיפרה לי שכרבע מכותבי המכתבים עד כה ביקשו שהיא תכתוב בשמם.

.

 

ואז חשבתי על כך שרבים מכותבי המכתבים הללו הם חיילים וחיילות שנלחמים כרגע, או הלומי אבל, וכמה קשה לכתוב בשעה כזאת.

ועוד נזכרתי, שפעם סופרים ומשוררים כמוני היו מתפרנסים מכתיבת מכתבים עבור אחרים – שלא ידעו קרוא וכתוב או שלא סמכו על כושר הביטוי של עצמם.

.

 

כל המחשבות האלו הזכירו לי שכל מכתב לזכרו של מישהו הוא מכתב גם לזכרנו – למי היינו עם החייל או החיילת הללו, או עם האמא או האבא הללו, או עם הסבתא הזאת. וכמה זה הרה גורל לכתוב מכתבים. גם אם מי שיקבל אותם תינוק עדיין, או ילד צעיר. גם אם הוא יבין מה כתבנו לו רק בעוד עשרות שנים, או במקום לגמרי אחר.

.

 

אז אני מסיימת עם אחד השירים היפים בעיני, שיר של בת לאמה, שמזכיר לי את סבתא רבקה שלי, אולי כי גם אני מדי כמה זמן משננת את מספר הטלפון הלא קיים שלה, ואז שומעת את העצות שאמרה לי. ממש כפי שכתבה גם אז במכתב.

.

 

בנדודֵי הלילה / אסתר אטינגר

בִּנְדוּדֵי הַלַּיְלָה אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אֶת הַמִּסְפָּר.

כִּמְעַט שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ וַאֲנִי עֲדַיִן זוֹכֶרֶת

מְשַׁנֶּנֶת בַּלַּיְלָה אֶת הַמִּסְפָּר עִם הַקִּדֹּמֶת שֶׁל

תֵּל אָבִיב, מִסְפָּר שֶׁהָיִיתִי מְחַיֶּגֶת כָּל בֹּקֶר

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ, לָדַעַת שֶׁאַתְּ בְּסֵדֶר. אֲנִי מְחַכָּה

עַד אַחֲרֵי הַקָּפֶה, הַמִּקְלַחַת, שֶׁתַּעֲנִי בְּנַחַת

לַמָּה נִשְׁמַע שֶׁלִּי מִקִּדֹּמֶת אַחֶרֶת, לַמָּה נִשְׁמַע שֶׁלָּךְ

וְהַתָּכְנִיּוֹת מִפֹּה לְשָׁם וּמָתַי אַתְּ בָּאָה וְהַיְּלָדִים וְאַחַר כָּךְ

נִמְשָׁךְ הַיּוֹם וְנִמְשָׁךְ הַלַּיְלָה בִּנְדוּדָיו בְּאֵין רוֹאֶה בְּאֵין שׁוֹמֵעַ

עַד טֶלֶפוֹן הַבֹּקֶר לְמָחֳרָת וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

וּכְבָר עָבְרוּ כִּמְעַט שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מֵאָז טִלְפַּנְתִּי, מֵאָז עָנִית לִי,

מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ וְהַמִּסְפָּר עוֹד מְקֻעְקָע אֶצְלִי בֵּין

הַדְּבָרִים הַזְּרוּקִים, חַסְרֵי הַתּוֹעֶלֶת, חַסְרֵי הַתּוֹחֶלֶת,

שֶׁאֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶצְלִי קָרוֹב בִּקְפִידָה וּבוֹכָה

כִּי אַתְּ מַכִּירָה אוֹתִי, הֲרֵי אָמַרְתְּ לִי לֹא פַּעַם,

הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ תָּמִיד בְּמָקוֹם רָטֹב

וְתִזְרְקִי, תִּזְרְקִי כְּבָר מָה שֶׁלֹּא נָחוּץ .

 

.

 

אני מזמינה אתכן לכתוב מכתבים, להטמין קפסולות של זיכרון עבור אהובי ליבנו, ואם הכרתן חייל או חיילת שנפלו במלחמה היכנסו גם לאתר של "מכתבים לזכרם" והשאירו לילדיהם מילים להיאחז בהן ולצמוח מהן. https://www.rememberwithletters.co.il/

 

.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

.

.

מיה טבת דיין