ביום רביעי בערב נסעתי ליפו, למפגש הראשון של "תל אביב מספרת סיפור חדש" - זו סדרה של מפגשים שאני עורכת בכל רחבי העיר, כחלק מהמהפכה השוויונית של תל אביב. ולמי שלא עקב עד היום ברשתות - מדובר בתכנית בקנה מידה ענק, להפוך את תל אביב יפו לעיר השוויונית הראשונה בארץ.
.
ובאוטו, בדרך ליפו, נסעה איתי סבתא שלי, סבתא לייקה - קטנה, ג'ינג'ית, בסוודר ורוד מאוד, וכרגיל היו לה הערות על כל דבר. היא מתה, כבר משנת 2015 אבל לא נותנת לזה לבלבל אותה לשנייה. והיה לי ברור למה היא הצטרפה אליי למפגש הזה. קודם כל כי גם היא נולדה בתל אביב. בשנת 1926, היא היתה מהילדים שגדלו פה כשהרחובות היו חול עמוק וכשכל הזמן היה צריך לטאטא את הבית.
.
וחוץ מזה, סבתא שלי באה איתי כי גם היא עשתה פעם מהפכה קטנה משלה בתל אביב. בשנת 1947, לפני החתונה שלה עם סבי, כשסירבה להיטבל במקווה. היא גדלה בבית חילוני למהדרין, ולפיכך עמדה שלושה ימים על מדרגות הרבנות עם שלט קטן עד שהצליחה לקבל פטור מהמקווה ולכמה שנים, כך סיפרה, אפילו היוותה תקדים לעוד כמה כלות שהשתמשו בחופש הבחירה הזה בעקבותיה.
.
חשבתי אתמול על התעלות נפש שהיתה פה בשנת 1947, האושר הזה של מדינה חדשה, של התחלה ותקווה, וכמה שונים הימים שלנו עכשיו, כשנדמה שישראל מתכנסת למצב מאוד משוסע וחצוי ומלא כאב משני הצדדים. ואיך למרות זאת סבתא שלי ואני נוסעות באוטו, בחושך, ליפו, שתי נמוכות כאלה, כדי לעמוד - מטאפורית שוב - עם השלט, ולעשות מהפיכות.
.
בכל אופן, כשהמפגש כבר התחיל מישהי מהקהל שאלה איך זה שלנשים אין מונדיאל? כלומר, שום חגיגה שמאחדת אותנו יחד סביב אירוע אחד משותף, בלי הבדל של דת וגזע ומדינות. ובמשך כל המפגש זה הלך איתי: איך זה יכול להיות שאין שום חגיגה נשית כזאת? ועיזבו את הסכומים הגדולים והתקשורת, אני מדברת על התרוממות הרוח המשותפת, איך זה יכול להיות שאצל נשים, אנחנו כל אחת לעצמה?
.
ורק לקראת סוף המפגש עברתי במבט שלי על הנשים שישבו בחדר. היו שם נשים מתל אביב, והיו נשים שהגיעו מכפר סבא ואפילו מאשדוד, כי הן רצו לחוש את המהפכה הזאת של תל אביב בגוף. לשבת בתוכה. היו נשים שברגע שאמרתי משהו על היתמות שלי הנהנו בנידה קטנטנה כזאת שרק אני יכולתי לזהות. זיהיתי שגם להן אין אמא. וזה הזכיר לי שלא צריך להתייתם כדי לחלוק עם אישה אחרת את ההנהון הפנימי: לא משנה מאיפה את בעולם, מה הדת שלך, הגיל שלך, צבע העור שלך, אנחנו מזהות זו את זו. אנחנו חולקות הנהון פנימי משותף.
.
אולי זו הבנה של דורות לאחור, של מי שדחקו אותן מעל דפי ההיסטוריה, מעל דפי האמנות, התרבות, הפוליטיקה, הכסף. ואולי זה הנהון משותף שמכיר בעוצמה האדירה שיש לאימהות, או לגוף שיכול לייצר גוף אחר, לתבונה של גוף כזה, גם כשהיא מתבטאת במישורי חיים אחרים. כולנו בחדר חלקנו הנהון משותף וזה גדול יותר מכל מילה שאוכל לומר על זה עכשיו.
.
ואז הבנתי ש*זה* המונדיאל שלנו. אנחנו לא כל אחת לעצמה. אנחנו לא "נשים נשים קן של נחשים" כמו ששנים ניסו להכניס לנו לראש. לא. ואנחנו לא באמת זקוקות לאירוע חיצוני שיחבר אותנו. כי יש לנו אירוע פנימי שלא מפסיק להתרחש. אנחנו קשורות זו לזו במחזור הדם ודרכו קשורות לאוקיאנוסים ולקטבים ולירח. ואנחנו קשורות בשירה הנשמעת של האימהות ובשירה הלא נשמעת שלהן. אנחנו קשורות בחוטים שקופים זו לזו גם פה בקבוצות הוואטסאפ האלו, קשורות גם לגברים, וקשורות לסבתות שלנו, שקשורות לסבתות שלהן. ובתל אביב זה זמן מהפכה, אבל שום דבר לא נפרד, הכל קשור בחוטים שקופים, אז באמת זה זמן מהפכה לכולנו. לא סתם נשים הרגישו את זה בגוף שלהן והגיעו ליפו ביום רביעי מכל מיני מקומות בארץ. החוטים השקופים משכו אותן לבוא.
.
ואני מזמינה אתכן לעצום לרגע את העיניים ולהרגיש את היחד הזה. את החוטים, ולאיזה מרחק הם מגיעים. לסבתות שלכן. ותביאו אל המקום הזה שאתן נמצאות בו עכשיו משפט אחד שסבתא שלכן נהגה לומר.
.
סבתא לייקה שלי נהגה לומר שתל אביב היא העיר הכי טובה בעולם. וזה לא שהיא לא התגוררה במקומות אחרים, או שהיא לא הקיפה עם סבא שלי את העולם בטיולים שלהם. אבל עד יום מותה היא התגעגעה תמיד לחול של תל אביב. גם כשכבר סללו עליו מדרכות. היא אמרה מיה'לה זה המקום הכי טוב בעולם.
.
אז אני שולחת אתכן אל השבת עם האמירה הזאת. זה המקום הכי טוב בעולם. והמקום הזה הוא לא רק תל אביב. הוא המקום הזה. שבו אנחנו מחוברות כולנו מבפנים. אנחנו לא צריכות משהו גדול מאיתנו שיאחד אותנו מבחוץ. משהו גדול מאיתנו מאחד אותנו מבפנים. זה המונדיאל השקוף שלנו. וזו זכות גדולה להיות קשורה לכולכן בחוטים שקופים עכשיו.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
