מה את יודעת על המלחמה

*מה את יודעת על המלחמה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 28.6.2024*

 

מאז אוקטובר אני מוצאת את עצמי מאוד נבוכה כאמא: מה לספר לילדות שלי ומה לא לספר? מה חשוב שהן ידעו, כי אחרי הכל הן חלק מהמקום ומהחברה, ומה חשוב שהן לא ידעו, כי הן ילדות עדיין. מה עלול להותיר בהן חותם של פחד לכל החיים, או של זהירות מוגזמת, או של חוסר אמון בבני אדם? מה יהרוס את התמימות שלהן לנצח?

.

 

אני בדרך כלל דעתנית למדי כאמא, אבל מאז אוקטובר בכל פעם שהן שואלות אותי שאלה על המצב עדיין אני מוצאת את עצמי עונה בגוף שלישי: "אמא לא יודעת".

.

 

כמעט תשעה חודשים אל תוך המלחמה הזאת, אני מתחילה לחשוב שאולי גם לא אדע. אולי לא אדע מה לומר להן, ואיך לומר להן. אולי זה מה שהיה עם אימהות ניצולות שואה גם, שלא דיברו, לא רק בגלל אשמת הניצולים ובגלל הטראומה האיומה, אלא כי לא לגמרי ברור מה את יכולה לומר, ומה את אמורה לומר, ומה עדיף שלא. והזמן עובר, ואת לא מדברת.

.

 

בכל אופן, מאז אוקטובר אני כמעט ולא דנה עם הילדות על מה שבחדשות, וגם לא על מה שבשוליהן. חצי מהזמן הזה בכל מקרה היינו בסן דייגו, והרבה שאלות כבדות נחסכו ממני. לפעמים הן שבות נסערות מבית ספר כי מישהו אמר משהו, ואז אנחנו מדברות על זה. אבל על התמונה הגדולה, על ה"מצב", פשוט אין לי מושג איך לדבר.

.

 

אבל השבוע היה לי תור אצל פדיקוריסטית שמפונה מביתה בקרית שמונה, וכבר כמה חודשים מתגוררת במלון זמני בתל אביב. זה היה לפנות ערב, והבת האמצעית שלי התלוותה אלי, כי היו לנו עוד כמה סידורים לאחר מכן. וכך קרה שהיא ישבה לצדי במשך שעה וחצי, ושמעה איתי את סיפורה של אותה אישה מפונה:

.

 

איזה בית היה לה שם. איך בנה ובתה והנכדות גרו גם הן באותו מתחם. שבט ישראלי. איך היא בעצמה נולדה בקרית שמונה וחיה שם כל חייה. איך מעולם לא העסיקה גנן כי היא אוהבת לטפל בכל צמח וצמח לבדה. ואיך יש צמחים שהיא מגדלת שם כבר ארבעים שנה.

.

 

הבת שלי שמעה איך, כשפינו אותם, כל אחד בחר מקום אחר, הבת והנכדות עברו למקום פחות מסוכן בצפון, הבן הגיע איתה לתל אביב, הילדים של אחותה התפזרו בשלושה מקומות שונים, החברות שלה, השכנות, האנשים מהבנק, כל אחד נמצא עכשיו במקום אחר בארץ. בעצם, הדבר היחיד שמשאיר אותם קהילה היא קבוצת וואטסאפ משותפת. ואהבה.

 

.

מה זה בכלל אומר להיות שבט משפחתי שרגיל לחיות ביחד ועכשיו מפוזר בלי שום צפי להתאחד, במקומות שונים? היא סיפרה שכל פרידה מהנכדות שלה עושה אותה חולה ליומיים לאחר מכן. מה הפלא? מה זה אומר להיות קהילה כשכל אחד במקום אחר עכשיו – הפקיד שלך מהבנק, השיפוצניקית הקבועה, האיש מהמכולת, הדוורית, המורה, כל הפנים שאנחנו מוקפים בהם כל החיים, אלו שהם חלק מנוף הרחוב שלנו, מנוף היומיום, ולפתע אף אחד מהם לא גננת או מורה או דוור, וכולם מפוזרים.

.

 

הבת שלי שמעה את כל זה וגם את זה שלפני שבועיים היתה פגיעה ישירה של רקטה בבית שלהם. שכנה אמיצה אחת צילמה ושלחה את התמונות. הגינה כולה יבשה. הבית הרוס בחלקו. מה זה עושה לך? שאלתי אותה. אני לא יכולה לענות על זה, היא אמרה. אני מתנתקת. אם אני לא אתנתק אני לא אוכל לעמוד בהרגשה של זה בכלל.

.

 

נזכרתי שכשאני הייתי בגילה של בתי, התלוויתי לאמא שלי לקוסמטיקאית שקיבלה מטופלות בדירה שלה ברחוב דיזינגוף. ישבנו בפינת האוכל שלה ושם היא טיפלה בנו. היא היתה מבוגרת כבר, והקירות של הדירה היו עמוסים בציורים. היא סיפרה שהבן שלה צייר אותם לפני שהתאבד. למה התאבד? אני זוכרת שאמי שאלה אותה. והאישה סיפרה שבנה נפצע במלחמת יום כיפור והתעוור, ולאחר מכן שקע בדיכאון, כי הוא היה צייר ללא עיניים, הוא בעצם איבד את עצמו בעודו בחיים.

.

 

אני הייתי נערה צעירה ובעיקר שתקתי שם. כפי שהבת שלי שתקה השבוע לאורך כל הפגישה אצל הפדיקוריסטית. אבל ידעתי שהיא מקשיבה כפי שאני הקשבתי. אמא שלי חיבקה את הקוסמטיקאית בסוף הפגישה שלנו. ואני חיבקתי את הפדיקוריסטית לפני שיצאנו.

.

 

מלחמה הדהדה מלחמה, וקריעה הדהדה קריעה, וזיכרון הדהד זיכרון.

.

 

גם איתי לא דיברו על מלחמת יום הכיפורים. אולי היא היתה טראומטית מדי עבור המשפחה שלי, אחרי שאבא שלי נפצע בה קשה ונלחם על חייו. ואולי גם הם לא ידעו מה לומר. איך לומר. מתי לומר. ועד היום אני לא יודעת הרבה על המלחמה ההיא, אבל מאז אותה פגישה, אצל הקוסמטיקאית, אני יודעת מהי נכות ופציעה והלם קרב ודיכאון, ושלמלחמה יש הרוגים שנהרגים גם הרבה אחריה, ויש אימהות שהופכות שכולות הרבה אחרי שהמלחמה נגמרה.

.

 

השבוע הבת שלי שמעה מה זה אומר להיות עקורה מביתך. לאבד את הקהילה שלך. לאבד את הפרנסה שלך, לשמור על הנפש שלך בתוך חורבן כזה, ולהרים את עצמך עוד קצת ועוד קצת מחדש. היא אולי לא יודעת לדבר על ה"מצב" או על "תולדות הסכסוך", ואני בטוח לא יודעת איך לדבר על זה איתה. אבל היא יודעת איך מלחמות גדולות משפיעות על חיים קטנים.

.

 

בסוף, ההיסטוריה עשויה גם ממלחמות וכותרות גדולות ומהלכים, אבל באותה מידה גם מכל מה שקורה בעקבותיהן. היא עשויה מסבא שלי, אבא של אמי, שחמק באישון לילה בגיל 17, רגע לפני מלחמת העולם השניה, ויותר לא ראה איש ממשפחתו לעולם. היא עשויה מהוריי שהכירו בעקבות מלחמת ששת הימים במדבר ובמקום הכי צחיח נולדה אהבה. היא עשויה ממי במשפחתי שזייפו את הגיל שלהם, השיגו סרטיפיקטים, נפרדו או נפגשו, התייתמו והביאו ילדים לעולם. את ההיסטוריה הזאת לא כותבים בספרי המלחמות, ולא בכותרות העיתונים. אבל גם זו ההיסטוריה שלנו. היא גם מתרחשת כעת.

.

 

השבוע בתי ואני היינו בשיעור שלה. שיעור שהבת שלי בטוח תזכור.

.

.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום, וימים שקטים, ושההיסטוריה תהיה טובה אלינו,

.

 

מיה טבת דיין