קיבלתי את החוברת הזאת לפני כמה שבועות מסיון רהב-מאיר. אסופה בעריכתה מכתבי הרב יונתן זקס בנושאים של אמונה ושל נחמה בזמן משבר. מה לי ולזה? לא ידעתי מי זה הרב יונתן זקס. לא חושבת שמעולם קראתי אישזהו טקסט של רב. אפילו לא של רבי נחמן, שכמה מחבריי החילונים קראו והכירו. לא הבנתי למה סיון רהב-מאיר שלחה לי לא עותק אחד, אלא חמישה עותקים. אבל הכותרת הזאת שבתה את לבי, "לרפא את הלב", כי באופן הכי ישיר, לבי זקוק לריפוי עכשיו, והחוברת היתה דקה ולא היה לי המון מקום בטרולי לניו יורק, היא היתה בעובי המושלם למקרה של אין ברירה.
.
האין ברירה הגיע מהר מהצפוי. במטוס הושיבו אותי במושב האמצעי מוקפת בבני משפחה אחת - הורים, סבים, תינוקות - לא עזר כמה שהפצרתי בהם שישבו אלו ליד אלו ויאפשרו לי לצאת מקרבם, הם פשוט לא היו מעוניינים. הם אמרו, טוב לנו שאת פה באמצע, עדיף ככה. ולפניי נפרשו 12 שעות של דינמיקות לוחמניות בינם לבין עצמם, ומעל לראשי.
.
וכך, מהר מאוד לאחר ההמראה, שלחתי יד לתיק לחפש את האזניות ומצאתי את החוברת. "הספר הזה מנסה לגעת בשאלות העמוקות שהאירוע הזה מעורר", נכתב שם, והכוונה כמובן ל 7.10, " להרפות לכמה רגעים מחדשות היום יום הסוערות, מאין סוף המבזקים והפושים, מסערות הרשת שמתחלפות כל כמה שעות, ולפנות אל היסודות, אל הבסיס: איך מוצאים עוגן יציב כשנראה שהכל קורס?"
.
ישבתי במטוס וחשבתי לעצמי שזה נשמע מבטיח מדי. אני תמיד חושדת בספרים שמתיימרים לענות על שאלות שאין עליהן תשובה. ואם לא הייתי ישובה בכיסא שלא יכולתי לקום ממנו, בסיטואציה שלא יכולתי לחמוק ממנה, כנראה לא הייתי ממשיכה לקרוא. אבל איזה מזל שהמשכתי.
.
כי מה שקרה לאחר מכן הוא שסיפורו של הרב זקס נפרש בפני דרך פסקאות קצרות, ודמה בכל כך הרבה מובנים למה שאני עברתי בקמפוס בארצות הברית, וגם ענה לי על כך כך הרבה שאלות ששאלתי עוד לפני אוקטובר, כמו מה לי ולאלוהים הזה, לדת הזאת, להלכה הזאת לכל הסיפור היהודי הזה?
.
זה די מוזר כי הרב זקס, שהיה הרב הראשי לבריטניה, פרופסור, פילוסוף, לורד בבית הלורדים ודובר מבוקש בכל העולם, נפטר כבר ב-2020, צעיר מדי, ולא חווה את המאורעות האחרונים, ובכל זאת, פסקאות שלמות מספריו כאילו היו מיועדות בדיוק לזמן הזה. ככל שהפכתי בדפים, הדברים שלו התגלו לא כדיבור דתי ואפילו לא כדיבור פילוסופי אלא כמעין נבואה. ויותר מכך, אני נבוכה להודות, באיזה שלב בטיסה, אי שם בין שמיים לארץ, התחלתי להאמין שהדברים שכתב ללא ספק מיועדים רק לי...
.
למשל הציטוט הזה, שהרגשתי שמדבר על כולנו עכשיו: "היהדות הביאה אנשים רגילים לנהל חיים בלתי רגילים. סיפורם לא זכה לסוף טוב פשוט, אבל הם הותירו אחריהם מורשת בת אלמוות: הידיעה שאי אפשר להרוג את רוח האדם, ולכן ידה של החירות היא שתגבר תמיד בקרב האחרון".
.
קראתי ולקחתי נשימה עמוקה.
.
זה קרה לי גם כשהרב זקס ענה לשאלה, אז איפה אלוהים נמצא בכל הטרגדיות האלו שאנחנו עוברים? "אלוהים", כותב זקס, "מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. אלוהים לא בלם את אדם וחווה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל. השאלה המציקה לי אחרי השואה, גם כיום בעידן חדש של כאוס היא: היכן האדם?"
.
האדם, אצל זקס הוא זה שמוצא משמעות בזמן משבר, לוקח תפקיד, זוכר שהוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול.
.
כשאני מדפדפת עכשיו בחוברת שלי אני רואה כמה סימונים, לבבות ופרחים סימנתי בה, לאורך שמי הלילה מישראל לניו יורק - על היחד היהודי. על האינטימיות. כוחה של המשפחה. על כך שביהדות, מי ידעה את זה, הסיפור אינו כמה אנחנו מאמינים באלוהים אלא עד כמה אלוהים מאמין בנו. שלל רעיונות שלא נתתי עליהם את דעתי ושלפעמים שמעתי הפוכים מהם. אבל יותר מכולם הנה הפסקה שהקפתי בכמה עיגולים נחרצים, ושהביאה לי גם פליאה, וגם חיוך וגם נחמה אז אביא אותה במלואה:
.
"פעם ניגש אליי מישהו", מספר הרב זקס, "ואמר: אהבתי את מה שאמרת על ישראל, אבל אתה לא חושב שאתה יוצא לקרב אבוד? זו היתה שאלה טובה. כשאני רואה את בידודה של ישראל ואת הדמוניזציה שנעשית לה, ואת שובה של האנטישמיות לקמפוסים ולשאר המקומות, כשאני רואה אנשים צועדים בלונדון ונושאים כרזות 'כולנו חיבאללה', כשאני רואה כמה מעט לומדים אנשים מההיסטוריה וכיצד הם חוזרים שוב ושוב על אותן שגיאות – אני כמעט מתפתה להסכים: כן, אולי זה קרב אבוד.
.
ובכל זאת, עניתי לו כך: "כן, המלחמה היהודית היא קרב אבוד. תמיד היתה כזאת. משה הפסיד. יהושוע הפסיד. ירמיהו הפסיד. שאפנו לאידיאלים שמעבר לגבול השגתנו. קיווינו לחברה של חסד שאינה בגדר האפשר. האמנו בימות משיח שנמצאים תמיד מעבר לאופק הרחוק. נאבקנו עם המלאך ויצאנו צולעים. ובינתיים אלה שניצחו אותנו נעלמו. ואנחנו עדיין כאן. עדיין צעירים. עדיין מלאי כוח. עדיין יוצאים לקרבות ומפסידים בהם. ואף פעם לא משלימים עם ההפסד. לא מוכנים להתמסר לציניות. הסוג הזה של קרבות אבודים ראוי להמשיך ולצאת אליו יותר מאשר לכל קרב של ניצחון קל, ולכל נחמה שהיא בוסר".
.
כששבתי לישראל חילקתי את החוברות שקיבלתי. שתיים מהן נתתי לבנותיי הגדולות. אחת לחברה. אחת אני שומרת לאחותי. אף אחת מהן לא מחפשת קירבה לדת, כולן שואלות מה קרה לנו, איך זה קרה, מחפשות ריפוי ללב. מי היתה מאמינה שאמצא ריפוי דווקא במקום הכי שונה ממני?
.
"הנני יהודי", אומר הרב זקס ועם המשפט הזה אני מסיימת, "כיוון שבהכירי את סיפור בני עמי, אני שומע אותם מפצירים בי לכתוב את הפרק הבא".
.
מה נשאר לומר? אני מאמינה בכתיבת הסיפור שלנו, והלוואי שנשכיל לכתוב את הפרק הבא שלנו באהבה ובחוכמה ובטוב לב, ושנמשיך להיות עצמנו, להתעקש על קרבות אבודים, ולהיות עתיקים וצעירים כל כך,
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
.
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
