למה לקחתי את הבנות שלי לחוף נודיסטים? כי זה בית הספר הטוב בעולם

בשבת הלכנו לים. לחוף הקבוע שלנו. כדי להגיע צריך לרדת 500 מדרגות ביער ואז צריך לטפס הכל בחזרה אבל בעיקרון לא חושבים על החזור, כי אחרת לא יורדים לעולם. כשהגענו עמד על החול גבר במשקפיים וזקן לבן ולא הרבה יותר מזה ובישר לנו בחגיגיות שהיום יום הצילום השנתי של החוף. הבנו מיד על מה הוא מדבר. פעם בשנה מצטלמים כל באי החוף ביחד על רקע הים. מעין תמונת מחזור. עוד אחד מהסממנים של חוף שכונתי, שבמובנים רבים דומה לפאב שכונתי; הפרצופים הקבועים מכירים זה את זה שנים, לפעמים פנים חדשות מגיעות וחולפות, כולם שותים יחד ומעשנים יחד ומתבגרים יחד ורק בהבדל אחד; שבפאב השכונתי אתה חייב להיות לבוש, כאן - לא.

2.

בכניסה לחוף יש שלט: "לבוש אופציונלי". כשחלפנו לידו בפעם הראשונה צחקקנו באי נוחות. זה לא היה המקום הטבעי לנו. וגם לא הדבר הטבעי, ללכת עירומים בפרהסיה. בעצם, למי כן? ובכן, בסטטיסטיקה גסה הייתי אומרת ששבעים אחוז בחוף הזה עירומים לגמרי. עשרים אחוזים לבושים בבגדי ים. ועשרה אחוזים בין לבין. בסטטיסטיקה נוספת נראה שככל שאתה מבוגר יותר, עולה הסיכוי שתהיה בשבעים אחוזים. איך זה ייתכן? לא יודעת. אולי היכולת להרגיש נוח בגוף שלנו לא באמת קשורה לנעורים כמו שמנסים כל כך לשכנע אותנו בכל המדיות האפשריות?

3.

בפעם הראשונה הילדות היו די המומות. למרות שהכנו אותן מראש. אולי זו היתה כמות האנשים העירומים. אולי זה שאף אחד לא עשה עניין. אנשים צעדו, שיחקו קלפים, ניהלו שיחות חולין, ניגנו על גיטרה. והכל בעירום. שתי הגדולות שלי נצמדו זו לזו והתלחששו. כמעט אמרתי להן שזה לא מנומס להסתכל אבל בסוף אמרתי תסתכלו, רק בבקשה לא יותר מדי זמן על אדם אחד. אז הן הסתכלו ואחר כך שיחקו בחול. אכלו אבטיח. הביאו מים בדליים. ובדיוק כשחשבתי ששכחו מזה הן שאלו "אבל למה בכלל מתפשטים פה?" או! לזה הכנתי תשובות בבית. באתי עם הסברים על הסתתרות, על חופש, על האחדות עם הטבע. רק שבדיוק אז, כשהיינו מוקפות עשרות אנשים עירומים, נזכרתי בכל המחנכים שלהן שלאורך השנים לימדו אותן שהגוף שלהן ברשותן ומה הם איברים מוצנעים, אלו שאסור להראות לאיש, ופתאום לא ידעתי יותר מה בדיוק אני מלמדת אותן. איך נכון לחיות בתוך גוף, ועוד בתוך גוף אישה?

4.

האמת היא שאין לי מושג למה אנשים מתפשטים בחוף. עם כל ההסברים המלומדים, לכל אחד יש את הסיבה שלו. אני, למשל, עשיתי את זה כדי לחצות עוד גבול אומץ פנימי. ובגלל שהילדות שלי הסתכלו. חשבתי שאולי יש פה הזדמנות להעביר להן מסר ללא מילים על ביטחון בגוף. אחרי הכל, גם אני מקבלת את המסר הזה בדיוק מהאחרים מסביב. אלה שמדברים איתך על החדשות או על יום ההולדת של הבן שלהם ושום דבר בגוף העירום שלהם לא מתנצל. לא מתכווץ, לא מסתיר. בחוף הזה נדמה שאיש לא מתעסק בשאלה איך הוא נראה או איך את נראית. וזה לכשעצמו דבר גדול. כי כמה מקומות שלא מתעסקים בהם במראה עוד נשארו לקחת אליהם את הילדות? ויש עוד יתרונות. בזכות החוף הזה הן ראו איך נראית הזיקנה. איך נראים גופים שמנים מאוד ורזים מאוד. נמוכים, בהירים, כהים. הן כבר יודעות שלרוב הנשים יש שדיים לא סימטריים. בבוא היום זה לא יפתיע אותן בגוף שלהן. הן יודעות שלכולם יש שיער גוף כזה או אחר. כולם. ואני מקווה שהן לא יתנכרו לשלהן. בזכות החוף הזה אני הרבה יותר רגועה כשהן נחשפות לטלוויזיה ולשלטי פרסומת. אני חושבת שהן יודעות מה אמיתי ולא אמיתי. ואולי בבוא היום לא יפלו במלכודת צורת הגוף האחת שנחשבת יפה.

5.

ברבע לארבע הגבר עם הזקן עבר וצעק "קריאה אחרונה"! "שום סיכוי שבעולם", הכריזה הגדולה שלי והידקה את בגד הים שלה מעליה. "שום סיכוי", אחותה הצטרפה אליה. וככה לא הנצחנו את עצמנו בתמונה השנתית אלא נשארנו על המחצלת שלנו. לידנו נשאר עוד זוג, ששכבו עירומים זה לצד זו. היא היתה אסיאתית מלאת גוף, והוא היה רזה ובהיר. הם הסתכלו על הים. והילדות שלי הסתכלו עליהם. ואני הסתכלתי על הילדות שלי. ולמרות שלאחרונה הציבו בחוף שלט שאומר "אין לבהות או להצביע", הרגשתי שזה היה רגע יפה ממש. כי הבנות שלי הסתכלו באמת. בלי להצטחקק. כמו שמסתכלים על נוף, או על הר או ענן. ובבת אחת הבנתי שלהסתכל - במיוחד בגופים אחרים, במיוחד כשאת גדלה להיות אישה - זה כנראה בית הספר הכי טוב בעולם.