לומר את האמת זה לאהוב את עצמנו

כבר 12  שבועות, מאז ה 7.10, שאני אוהבת אותנו בכל לבי, ושקשה לי מאוד לאהוב אותנו. כלומר, זו עבודה קשה מאוד. היא קשה ברשתות ומול אינספור הודעות השטנה בכל מקום, קשה מול ההתנצחויות של כולם, חברים של חברים או מוכרת בחנות ששולפת איזו אמונה לא מבוססת על ישראל, וקשה אפילו מול סתם מקטעי שיחות שאני שומעת בחוף הים. זה תובעני להסביר שוב ושוב – כן, זו אנטישמיות. לא, זו לא ביקורת מדינית על ישראל. כן, זו שנאה. לא, את לא נייטרלית. ולהמשיך לאהוב להיות יהודיה, ולהמשיך לעבוד בזה.

ובתוך כך כמה קלים נראים מבחוץ חייהם של עמים אחרים! כמו האמריקאים, שאני נמצאת בקרבם עכשיו. בראשית השבוע נחגג פה קריסמס ואילו עכשיו כולם ממתינים לערב השנה החדשה, מתנות ארוזות ובגדים חדשים. כמה קל זה נראה בחוץ, כשכל מה שעולם ומלואו מעריץ מעל מסך הטלוויזיה אלו החיים שלך, החגים שלך, המראה שלך. ואיזה שיעור זה להיות יהודיה בזמן הזה, במקום הזה, ולתרגל למרות הכל אהבה עצמית.

מזכיר לי את שנות התיכון שלי, גם אז הייתי צריכה ללמוד לאהוב את עצמי למרות שהייתי רחוקה כל כך  מאיך שבנות אמורות להיראות, או לדבר או להתנהג. רחוקה ממה שאהבו אחרים בגילי. שום דבר לא היה במקום. אני זוכרת שניהלתי עם עצמי שיחות מול המראה בחדר ושאמרתי לעצמי, במצב שלך, מיה, הכי טוב שתשקיעי בפנימיות של עצמך. ומתוך הפנימיות הזאת התחלתי לאהוב את עצמי. בניגוד לשאר הכיתה.

וזה גם מזכיר לי, מכיוון אחר לגמרי, ספר שאמא שלי קיבלה פעם במתנה: היא היתה בימאית דוקומנטרית ועסקה באהבה גדולה ביהודים שלאחר השואה, ויום אחד היא קיבלה אלבום עם צילומים מקוריים מהעיירות היהודיות בפולין. אני זוכרת באיזו התרגשות היא פתחה אותו, הרי הסבים והסבתות שלה עשויים היו להיות מצולמים שם, או בני דמותם, ואיזו עוגמת נפש ובעתה נפלו על פניה כשראתה את התמונות: היהודים בהן היו כפופים ולבושים בבלויי סחבות, הבתים נראו מתפרקים, הרחוב מלא בוץ, לא היה שם דבר מהתפארת שתמיד דמיינה כשחשבה על הדורות שלא הכירה. לקח לה הרבה זמן להצליח ולאהוב שוב את הסיפור היהודי שלה. למרות מה שראתה שם בתמונות לחוש אהבה עצמית.

בכל אופן השבוע נתקלתי בוידאו שבו רב אנגלוסקסי אחד דיבר על האנטישמיות, ובין היתר סיפר על סבתא שלו, שאחרי שניצלה מאושוויץ שבה ואמרה כל חייה, שלו היתה ניתנת לה הבחירה אם להיות הסוהר הנאצי על השער או היהודייה במחנה, היא היתה שבה ובוחרת להיות היהודיה במחנה. ולמה? כי היא אמנם נפגעה אנושות ואיבדה את היקר לה, אבל היא היתה הטובה בסיפור שברור מי טוב ומי רע בו.

מאז האמירה הזאת נשארה איתי. מה היית מעדיפה להיות בסיפור הזה, שעכשיו? שאלתי את עצמי. האם היית מעדיפה להיות זו שחיה חיים נוחים אבל יוצאת למצעדי שנאה ברחובות? האם היית מעדיפה להיות זו שפותחת מתנות קריסמס ומחרישה מול החברים היהודים שלה? או אולי חלק מעם שזוכה עכשיו לאהבת דעת הקהל העולמית אבל שמקדש את המוות והאונס?

והעדפתי להיות אנחנו.

לא כי אנחנו מושלמים, רחוק מכך. אני גם לא אוהבת לדבר במושגים מוחלטים של טוב ורגע או של אור וחושך. אבל כי את סוג הטוב שלנו אני מזהה. אני יודעת לחתום עליו. אני יודעת לומר כשאנחנו סוטים ממנו. וכי אנחנו מקדשי חיים.

לפני יומיים נתקלתי בציטוט מאת המשוררת האמריקאית ממוצא קאריבי ג'ון ג'ורדן ומיד שמרתי אותו: "לומר את האמת פירושו להפוך להיות יפה. להתחיל לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך. וזה מעשה פוליטי, במובן העמוק ביותר שלו".

לפני כמה חודשים לא הייתי מתעכבת על הציטוט הזה. אבל טקסטים מגיעים אלינו תמיד בזמן הנכון.  והציטוט הזה נתן לי תשובה: כך אני אוהבת אותנו. כשאני מתבוננת בנו ללא סיסמאות או סיפורים שנעים להאמין להם. וללא עצימת עיניים.

כי מאז ה 7.10 והאנטישמיות העצומה בארה"ב, אני פחות רואה אותנו כעם לבן ומערבי ויותר רואה אותנו עתיקים כמו השבטים הילידיים של ארצות הברית, מגורשים כמוהם. רדופים, מחזיקים תרבות עתיקה. ללא מראה אחד ייחודי, לא עצמות הלחיים ולא העיניים, כמה ניסינו להתערבב וכמה ניסו לערבב אותנו, כמה טעינו בעצמנו, כמה אני ניסיתי להתערבב, בתיכון, ואז בעמי העולם, כמה טעיתי בעצמי. וכמה עדיין אנחנו אוחזים בחוט הפנימי שלנו. מאמינים בקדושת החיים, שואלים שאלות על עשיית חסד גם בתוך הגבורות, טועים טעויות מרות, מתנשאים לפעמים, חושבים מדי, טרודים מדי, ממהרים, מצחיקים. חמודים. אמיצים. נושאים טראומות של כל כך הרבה היסטוריה, מוערכים. ושנואים.

וממש כמאמר הציטוט, לומר את זה ככה עושה אותנו יפים בעיני. גורם לי לאהוב אותנו בקלות יותר. להעריך אותנו. להתרומם בבוקר ולומר, גם לו היה לי ניסיון נוסף נראה שהייתי בוחרת ממש את זה. העם הזה, הרשימה הזאת. האמת היפה והנוראה. הייתי נרשמת לקורס הנשמתי הקשה הזה באהבה עצמית. אולי לזה הכוונה ב"העם הנבחר"? העם שנבחר שוב ושוב להיות נבחר על ידי עצמו?

אני, בכל אופן, הייתי בוחרת אותנו.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין