ככל ששונאים אותנו יותר...

השבוע קיבלתי מאחת הוקראות שלי כאן את הסטיקר הזה ומיד חייכתי: "ככל שאתם שונאים אותנו יותר כך אנחנו נהיים יותר יהודים", ובאנגלית זה נשמע מצחיק יותר: THE MORE YOU HATE US THE JEWISHER WE GET

 

אפשר לחשוב על זה בתור הגורל האומלל של היהודים, שיודעים להתאחד רק כשמבחוץ מאיימים להשמיד אותם. אבל אני לא חשבתי על זה ככה. ולכן שלחתי בתגובה למי ששלחה לי אימוג'י צוחק, וגם הרגשתי שהסטיקר הזה מעורר בי איזו הבנה.

 

 

חשבתי על כך שמאז שנגמר הסמסטר אני סופסוף נפגשת עם כל מי שתכננתי ולא היה לי זמן, ומה יש לומר: כולם יהודים. פעם לא הייתי שמה לב לעובדה הזאת אבל עכשיו אני ממש שמה לב.

 

אני שותה איתם קפה, עושה הליכות, פוגשת אותם בסלונים בבתים, או באולמות אירועים, מנשנשת איתם איזה טאקו, וכולם יהודים.

 

 

עכשיו, לא משנה עם מי אני נפגשת ואיפה, השיחות שלנו תמיד מגיעות לשאלה: מה עדיף, לחיות במדינה שבה את חלק מרוב יהודי, אבל נמצאת בקו האש? או להיות מיעוט קטנטן, פצפון ממש, במדינה נוחה ועשירה, אבל לספוג 60 אחוזים מכל הפגיעות על רקע דתי?

 

נדמה לי שמאז ה 7.10 זו השאלה הכי גדולה פה בקרב יהודים וישראלים. חברותיי היהודיות פה אומרות שכל עוד האנטישמיות "בשליטה", הן מעדיפות להיות פה. גם כי הן לא מדברות עברית, גם כי המשפחות שלהן פה. וגם, אם להודות על האמת, כי נעים לחיות במקום שבו את קובעת תכניות עתידיות בלוח השנה והן פשוט מתקיימות.

 

פעם שאלתי מה זה אנטישמיות "בשליטה" והוסבר לי: מדובר על 2-3 הערות אנטישמיות בשנה לילדים בקולג' או בתיכון, פלוס הערה פעם בחודש בגנות ממשלת ישראל שמופנית כלפיהן באופן אישי, למשל במשרד, כאילו הן הנציגות של הממשלה של המדינה שבה בחרו לא לחיות, פלוס בממוצע מורה אחד בבית ספר שלא סובל יהודים, פלוס באופן יותר נדיר איזה צלב קרס, פלוס אבטחה פרטית לכל אירוע כמו בת מצווה, יום הולדת, יום נישואים, וכמובן אבטחה בבתי הספר היהודיים, במרכז ספורט היהודי, בבתי הכנסת ובמרכזי תרבות יהודיים.

 

מסתבר שאלו החיים בימים כתיקונם.

 

אבל עכשיו האנטישמיות לא "בשליטה", וזה אומר שהרבה סטודנטים חזרו הביתה כי הם לא מרגישים בטוחים באוניברסיטה, והרבה אירועים מתרחשים בפרופיל נמוך, והאבטחה הרבה יותר מסיבית, למשל במקום שומר חמוש אחד יש חמישה או שבעה, תלוי בגודל האירוע, וזה אומר שיהודים לא ממהרים לפתוח את הכיס ולתרום למי שאינם יהודים. במקום הם בודקים לגבי כל אחד: הוא בעדנו או נגדנו?

 

 

ולכן יהודים שאני פוגשת הרבה יותר חשדנים עכשיו ומעדיפים לאכול אצל יהודים, לקנות אצלם, לשתות אצלם, ואפילו נדמה לי שהם הרבה יותר מחפשים ישראלים או לכל הפחות מחפשים... אותי.

 

ובגלל זה כשקיבלתי את הסטיקר הזה הרגשתי כמה הוא מדויק: גם אני, ככל שיותר סוגרים עלינו מכל הכיוונים, מאבדת את הרצון שלי להיות "בינלאומית" ולהיטמע באיזה המון אחר, אני נהיית יותר "יהודית".

 

זה לא אומר שאני מתקרבת יותר לדת, בטח שלא להלכה, גם לא לסיפורים מהמסורת או לחכמתה. את הסיפורים והרעיונות שהכרתי ואהבתי – אני ממשיכה לאהוב, ואלו שלא התחברתי אליהם מעולם – אני ממשיכה לא להתחבר אליהם.

 

אבל משהו כן נהיה בי יותר יהודי, אולי זו איזו שפה פנימית שמתחזקת: אני יותר מדברת יהודית.

 

ומה זה אומר לדבר יהודית? מבחינתי זה אומר שאני מתעקשת על חמימות הלב היהודית, שאולי לא קיימת אצל כל יהודי ויהודיה אבל קיימת אצל כולנו כעם.

אני מתעקשת לפנות דרך החמימות הזאת לאנשים. גם למי שאינו יהודי. אני ממש לוקחת נשימה לפני כל שיחה ונזכרת בחמימות הלב שלנו ומתחילה לדבר מהמקום הזה.

אני זוכרת שאנחנו יודעים לקשור נפש בנפש, יותר מכל עם אחר שפגשתי בחיי, ואני מתנהלת מהמקום הזה.

ומתוך החמימות הזאת, של הלב, אני יותר רואה את הכאבים שלנו, הכאבים העתיקים שאנחנו נושאים איתנו כיהודים,  את הלב הפועם שלנו, את הצער, וזה גורם לי להרגיש איזה קשר עמוק מאוד לבני השבט האחרים שלי.

 

כל זה לא אומר שאין יהודים מעצבנים מאוד, מושחתים מאוד, או סתם מאכזבים בהמון דרכים אחרות.

אבל השבוע קיבלתי את הסטיקר הזה ומיד אמרתי לעצמי תראי מה נהיה מיה, מצאת איזו שפה פנימית, לא דתית, כן מחממת לב, לא מתנצלת. דווקא מול כל מה שמקיף אותנו פה, הזדקפת. ותראי אותך, את מדברת יהודית.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין