חזרנו לארץ היישר ל"שנת בת מצווה" בכיתה של אביגיל. בכלל לא ידעתי שקיימת שנה כזאת. אבל מהר מאוד למדתי. צורפנו לקבוצת וואטסאפ: "אימהות ובנות בת מצווה". עלו מליון רעיונות. התקיימה הרצאה על דימוי גוף. נקבע מפגש עם ארוחת ערב והרצאה על סטריאוטיפים. השבוע הגיעה מינדי מחבד לדבר עם הבנות על העניין היהודי. בסוף החודש מתוכנן טיול אימהות ובנות למצפה רמון. בסוף השנה טיול דומה למצדה. לאימהות שעומדות בראש הקבוצה הזאת יש המון רעיונות, אני נפעמת מהן ומכך שהן מוצאות זמן לארגן הכל, ולא אתפלא אם לפנינו עוד דברים. מחברות בבתי ספר אחרים שמעתי על יוגה במגע, לוחות חזון, טיול זריחה לשלולית המתעוררת. בינתיים בוואטסאפ של הבת מצווה שלנו רצה מהבוקר ההודעה שעד הערב חייבים לשריין מקום לחאן במדבר! ואני כותבת את זה בסימן קריאה כי ככה נכתב בקבוצה. החאן מתמלא. התאריך מתקרב. הקורונה. תיירות הפנים בישראל. הכל מעורבב בהכל. והבת מצווה דוחקת.
הבעיה היא שעם כל ההתבוננות המשתאה מהצד, אני אומללה בפעילויות כאלה. אני אף פעם לא יודעת איך מתנהגים בהן. אני לא מוצאת את מקומי. אני מחכה מכווצת לשעה שישחררו את כולם ללכת הביתה. אומללה. זה היה ככה עוד כשהייתי בגיל של אביגיל, והתחמקתי מהטיולים השנתיים ואמא שלי אמרה לי "למה לא תלכי כמו כולם". וזה ככה עכשיו. רק שעכשיו אני האמא ואני צריכה לומר את זה לאביגיל בזהירות. כי מה היא אשמה שאמא שלה כזאת? אולי לה דווקא יהיה כיף לנסוע למדבר? אחרי הכל, היא ממש אוהבת טיולים. מחנות קיץ. קבוצות. להיות עם כולם. מאוד סביר שמתאים לה לדלג מאירוע לאירוע בשנת בת המצווה. ועוד יותר סביר, שבגללי היא עלולה להפסיד את השנה הכי מרגשת ומלאת חוויות שיכולה להיות לה.
כשאני כותבת את המשפט הזה, האחרון, נחמץ לי הלב. הרי איך אפשר לחיות עם המחשבה שבגללי היא תפסיד משהו? מיד עולים ומסתדרים מולי כל הדברים שהפסידה בגללי עד עכשיו. רשימת האשמה מוכנה תמיד: גני שעשועים בהמונים, לונה פארקים, טיולי סנפלינג. קמפינג באוהלים. ארנבים בבית. חתולים בבית. אירוח פעולות של הצופים בבית. עזבו, לפעמים בכלל לא היה לנו ממש בית. רק בכוח אני מצליחה להזכיר לעצמי את הדברים שהיא הרוויחה בזכותי. כמה נסיעות בעולם. כמה השקות ספרים. מקדשים בהודו. הצגות בכורה. רק שעכשיו הכותרת הזאת, "בת מצווה" מתנוססת מעל הכל. אמנם מבלי שביקשנו אותה, אבל מה הסיכוי שלנו להצליח במשימה הזאת?
כמובן שהשאלה גדולה מזה. השאלה היא מה את עושה כשאת אמא לא קהילתית, לא משתייכת מטבעך? לא מאוד טקסית. אמנם מלאת הכרת תודה לכל מי שמארגנת וטורחת אבל אף פעם לא ממש ששה להצטרף לכלום? איך את מגדלת ילדה בריאה בנפשה שעדיין תהיה חלק מהכל, תשתייך אם בא לה, לא תהיה מבודדת, או חלילה תרגיש אשמה על כך שהיא שונה ממך? במילים אחרות: איך את מגדלת ילדה שמחה בפני עצמה בלי לזרום איתה בכאילו ולזייף את עצמך?
אני נזכרת בבת מצווה שלי: סבתא שלי בקיבוץ גילתה לפתע שההורים שלי לא חגגו לי מעולם. זה היה בסוף אוגוסט. בת המצווה שלי היתה באפריל. וזה לא שמסביבנו ילדות לא חגגו באולמות. חגגו. סבתא שלי מיהרה להזמין כמה שכנים לשבת בבוקר. לבשתי גופיה לבנה ומכנסיים מהמתפרה של הקיבוץ. היא הניחה על השולחן דג מלוח, עוגת גבינה, זיתים. אני זוכרת את זה כי השולחן הזה עומד ברקע התמונה היחידה שנשארה מהאירוע ובה אני מחובקת עם שלושה בני דודים, אחד מהם עירום כביום היוולדו, ושני שכנים מבוגרים מאוד. ההורים שלי לא היו, כמובן, וגם לא חברות, או בני משפחה אחרים. יהושוע הנגר הכין לי מתנה קטנה מעץ. השיננית מהקומה למעלה באלכסון סרגה לי אפודה. ואני מחייכת בתמונה. אני מחייכת גם עכשיו כשאני נזכרת בבת מצווה החמודה הזאת. כמה סבתא שלי השתדלה שם ואיזו מתנה זו היתה, של אהבה.
נדמה לי שכולם יצאו שמחים משם: אני שמחתי. סבתא שלי שמחה לחגוג לי. אמא שלי שמחה כי היא לא היתה צריכה לארגן שום דבר או להיות נוכחת במשהו שלא ממש נראה לה חשוב. לא עשו לי טקסי מעבר, שיחה על הגוף או לוח חזון, בערב הלכנו לחדר אוכל כרגיל. ובכל זאת עברתי מילדות לנערות. למדתי מתישהו על אלוהים. על נשיות. על גברים. על מגע. וגם על חשיבותם של טקסים. בעיקר עבור אחרים.
אתמול בערב שאלתי את אביגיל מה נעשה? את מבינה שזו עשויה להיות שנה בלתי נשכחת? ושאני לא רוצה להרוס לך? אבל אני לא רוצה לעשות הצגות שאני לא אני. כדי לחזק את זה ציטטתי את מורה היוגה האגדי איינגר שאמר "היי איבר בריא בגוף של האנושות", איזה ציטוט יפה זה, בחיי. הוא הסביר שרק כשאת בהרמוניה עם עצמך, כלומר כשאת מי שאת, יש לך את היכולת להביא לעולם את הדבר הזה, שיגרום גם לאחרים להיות מי שהם. אבל כשאת בורחת מהדברים, טומנת ראשך בחול, או לחלופין נותנת לקולות אחרים לומר לך מי את, ומה לחגוג לבת שלך ולאיזה חאן לנסוע כדי לחגוג את זה, את לא מוסיפה שום דבר טוב לעולם או לעצמך. זה היה כל כך מוצלח בעיני, שמיד אמרתי לאביגיל, אולי זו תהיה שנת הבת מצווה שלך? תלמדי לזהות את הקול הפנימי שלך. להבין מה מתאים לך ומה לא. מה מזויף ומה לא! תהיי איבר בריא בגוף האנושות! בחיי שיכולתי להמשיך עוד עם סימני הקריאה האלו, לפחות כמו בקבוצת הוואטסאפ האגדית שלנו. אבל אביגיל הפסיקה את התנופה, הסתכלה עלי ואמרה לי את המשפט שהוכיח לי שהיא כבר מזמן עקפה אותי בסיבוב: "אמא, עזבי, אני יודעת שזה לאימהות ובנות, אבל האמת לא נראה לי כזה סיפור שפשוט אבא יבוא איתי".
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
