אֲנִי אוֹסֶרֶת עַל הַיְלָדוֹת לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה "אִמָּא" / אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב. תָּבִינוּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶן, / אֲנַחְנוּ סְגוּרוֹת פֹּה כְּבָר שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וַאֲנִי // חַיֶּבֶת לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי.
במילים אלה נפתח ספר שיריה השלישי של המשוררת מיה טבת דיין. "כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם הַמַּצָּב / אֲנִי מְנַסָּה לֹא לַחֲשֹׁב עַל זֶה בִּכְלָל" – "זה" פירושו ימי מגפת הקורונה והחנק הנפשי והפיזי שהביאו איתם, וטבת דיין מנסה לא לחשוב אך כותבת בקדחתנות, באומץ, כתיבה הישרדותית כמעט. הספר פותח בימי הסגר הראשון, ומתאר את הבדידות הפיזית והניסיון הנואש למצוא מקום. כך נולדו שירים נואשים וחזקים שנכתבו ברכב החונה שהפך למפלט ולמשרד מאולתר.
טבת דיין מפליגה כמו ספינת חלל מכוכב האם הגווע שלה, השמש. השמש היא האם המתה, שהנוכחות שלה מהבהבת בכל ספריה, והיא האם החיה שהיא עצמה משמשת לבנותיה, נוכחות דחוסה בימי המגפה. האימהוּת הזו היא קבלת עול ומרידה בו כאחת, כיוון שהמשוררת חייבת למצוא את עצמה לא רק דרך ההתמסרות והנתינה אלא דרך המילים – וכיצד תוכל לעשות זאת כשתמיד יש פה להאכיל? הקונפליקט בין הרצון להינתן ובין ההזדקקות הפשוטה לקבלה ומקום, מכוננים יחד עם מות האם את עולמה השירי של טבת דיין. זהו העיסוק העיקרי שלה ככותבת, ועיקר כוחו וחולשתו של הספר שלפנינו.
וירג'יניה וולף תיארה ביומניה את המתח שחשה בין הכתיבה המסאית והביקורתית לכתיבת הרומן, ואת האופן שבו תודעתה נמתחת, מותשת, בין שני הז׳אנרים. סוגות כתיבה הן מצבי נפש שונים שאפילו וולף הגדולה לא הצליחה להפליג ביניהן, אלא להטות את עצמה ולהתמסר רק לאחת בכל תקופה. התחושה הזו עולה מקריאת ספר שיריה האחרון של טבת דיין, שלאחרונה פרסמה כמה מסות מבריקות.
"כדי להסתדר עם המצב" הוא ספר לא אחיד ברמתו. יש בו שירים עזים וחזקים ושירים ביוגרפיים חלשים (כמו המחזור "שדות זרים" שנכתב בזמן השהות בקנדה), כאילו הקהה המתח בין הז׳אנרים את עט המשוררת. כשהיא גודרת את כוחה היצירתי הגדול ומעזה להמתין ולהתבונן, טבת דיין מתגלה כמשוררת חכמה ורבת כוח, שכתיבתה מעניקה קול ותוקף לחוויות חיים רבות.