כאילו מאז ומעולם גדלו ככה, בין מדרכות שבורות, פרות, ריקשות ומשאיות

1.

אתמול היה יום ההולדת של נאווין, נהג הריקשה שלנו. הוא הגיע בחולצה מכופתרת חדשה ושעון חדש שקיבל במתנה מבת הזוג שלו וכשהילדות נכנסו לריקשה הוא הגיש להן כלאחר כבוד קופסה של ממתקים. בתוך שלושה שבועות כאן הן התרגלו לכך שממתקים הם ריבועים קרים וצבעוניים מחלב מרוכז וסוכר. הן אוכלות אותם כאילו אלו תמיד היו הממתקים שלהן. לא מזכירות אפילו במילה אחת שוקולד, למשל. המהירות שבה שוב החליפו מדינה וטעמים משאירה אותי פעורת פה. הן גם המציאו לעצמן משחק, והודיעו שעל כל שמונה עשרה פרות שהן סופרות ברחוב אנחנו חייבים להן גלידה. "מה אתה מבקש לעצמך?" שאלתי את נאווין, אני יודעת שהוא רוצה לרכוש ריקשה חדשה. שיש לו חלום להקים מסעדה. שהוא הפסיד את הבית שלו בשל ריב משפחתי. בגיל ארבעים וחמש הוא מנסה בעשר אצבעות לבנות את עצמו מחדש. אבל נאווין לא הזכיר אף אחד מאלה. במקום הוא אמר "תראי מאדאם" ואז הדליק שורה של אורות ירוקים בתוך הריקשה שלו וחייך חיוך שנראה גם הוא ירוק. "אני מבקש לעצמי להיות שמח מדברים כאלה כל החיים. ממש כמותן", הוא הצביע על הילדות שלי הלועסות  ריבועים מתוקים.

2.

נאווין מגיע ארבע פעמים ביום. הוא לוקח את הילדות לקייטנת אמנות, ומחזיר אותן ממנה. לוקח לקייטנת שחיה ומחזיר. באמצע הוא לפעמים נוסע עם הראל לעשות קניות בשוק. ואז הם חוזרים עם ריקשה מלאה בירקות שאני לא יודעת את שמם. הם עולים לדירה שלנו בקומה השלישית ופורקים במטבח ארבעה סוגים של קישואים, אבטיח בגודל מושב ריקשה, קוקוסים וכמה מינים של שעועית. נאווין היה גם מי שהסיע אותנו לרופאת ילדים בשבוע שעבר ואז נסע ברחבי העיר עם המרשם שהיא נתנה כדי לחפש תרופות. אני נזכרת ביומנים של נשים בריטיות בהודו הקולוניאליסטית ואיך הנהג שלהן הפך לאיש סודן. "למה את חושבת ככה, מאדאם", נאווין פוסל מיד את המחשבה שלי, "המרשם בשפה שאת לא מבינה. מה תעשי איתו? זה לא קולניאליזם. זו עזרה".

3.

בסוף השבוע שעבר הגדולה שלנו העלתה חום ושום תרופה שהבאנו מהארץ לא עזרה. החום המשיך לטפס והגיע מעל ארבעים מעלות. מתישהו היה נדמה שהיא גם מתחילה להקיא. קראנו על כל מיני קדחות מקומיות שמגיעות מעקיצות יתושים וכמעט טיפסנו על הקירות מרוב רשימות סימפטומים ובהלה. לא הכרנו איש. חיפשנו בכל העיר רופא ילדים שיקבל אותה. ביום השני נסענו לשכונה אחרת לרופאה שהמרפאה שלה היתה ריקה לגמרי ושאיבחנה אצלה דלקת גרון. ביום השלישי היא התחילה אנטיביוטיקה. ביום הרביעי כשהחום המשיך לעלות התחלנו לברר על בתי חולים. בבת אחת נמחקו מאיתנו עצי הקוקוס, העלים הגדולים, הרחובות השלווים ואת מקומם תפס הפחד. מחשבות על בתי חולים במדינת עולם שלישי. חישובי שעות בריקשה, במונית, במטוס, איך מחלצים ילדה חולה מכאן. מה חשבנו לעצמנו. איך התגעגענו בכלל למקום הזה. מה אנחנו עושים כאן בכלל.

4.

הגענו למייסור לפני שלושה שבועות. לאותה שכונה שלווה שתמיד אנחנו שבים אליה, אותו בית, אותם שני בתי קפה גרועים, החנות האורגנית, הסופרמרקט המעולה, המקדש השכונתי של האל והאלה. מכיוון שחופש גדול עכשיו רשמנו את הילדות לקייטנות. בוקר ואחר צהריים. לפעמים נערה מהשכונה פוגשת אותן לצייר קעקועי חינה על העור וגם ציורי רצפה מאבקת אורז צבעונית. לפנות ערב אנחנו מבקרים במקדשים. מספרים סיפורי אהבה של אלות ואלים, סיפורי מלחמה של אלים ושדים. פעם לקחתי אותן לשיר מנטרות באשראם קרוב. אבל הן לא התלהבו. זה לא טיול, אנחנו כמעט לא יוצאים מהשכונה שלנו, אבל זה בהחלט מסע רחוק. חיים רחוקים. ועם המחלה הזאת השבוע הרגשנו את המרחק בעור שלנו. לא עזר שהכל מוכר לנו כל כך. היינו רחוקים יותר מכפי שהיינו אי פעם.

5.

ביום החמישי החום ירד. שניה לפני שנסענו לבית חולים. ואחרי עשרות הסתמסויות עם אימהות אחרות, חברים, בעל הבית שלנו, שמכולם ביקשנו המלצות לבתי חולים ומכל אחד קיבלנו המלצה שונה. כמעט תלשנו את השיערות מרוב ייאוש. הילדה התעוררה בבוקר וביקשה גלידה. זה היה הסימן הראשון שהכל בסדר. אחותה מיד סיפרה לה שבימים בהם קדחה מחום היא ספרה עוד ארבעים ושבע פרות אז שתאכל גלידה חופשי. נדמה שמבחינתן זו היתה מחלה רגילה. ממש כפי שהממתקים רגילים. או כפי שהן  לא מתלוננות על החמסין המתמיד בחוץ. כאילו מאז ומעולם גדלו ככה, בין מדרכות שבורות, פרות, ריקשות ומשאיות.

אבל לנו כהורים זה היה שבוע מורט עצבים. רווי סמרטוטים טבולים חומץ ותרופות הודיות שמעולם לא הכרנו ושהתרוצצנו אחריהן בלילות. אלו היו הרגעים העירומים של ההורות. של חוסר האונים והפחד.

יש גם רגעים כאלה במסע. אנשים צומחים מהם רוחנית. מתמלאים איזה חוסן. לפעמים כותבים ספרים. לפעמים לוקחים את האומץ צעד קדימה ועוברים לגדל את הילדים על גמל. אבל אנחנו סיימנו אותו בעיקר בהקלה ובאפיסת כוחות. ובלילה אכלנו איזה ממתק והלכנו לחגוג יום הולדת במקדש לנהג הקולוניאליסטי שלנו.