יום ההולדת של אמא שלי

מחר הוא יום ההולדת של אמא שלי. ה-17 בדצמבר. היא תמיד אומרת שמזל קשת זה המזל הכי טוב בעולם, הכי שמח והכי בר מזל. היא גאה שזה המזל שאליו נולדה. אמא שלי תהיה מחר בת 74. זה לא ייאמן. ובעוד חודש יש לה שוב יום הולדת, והיא תהיה עשר שנים מתה.

.

גם את זה אנחנו סופרים, במקביל לספירה הרגילה. ובכל שנה אני מדליקה לה שני נרות זיכרון. אחד ביום ההולדת שלה בדצמבר ואחד בינואר ביום הולדתה למוות. ואז אני מדליקה לה לאורך השנה עוד נרות, ליד כל נר זיכרון אחר, של כל מת אחר ואני שומעת את אמא שלי אומרת לי מייקי ממש הגזמת עם הנרות, לא צריך להשתגע, עוד יחשבו באמת שאני מתה.

.

ואני אומרת לה באמת השתגעתי, ובאמת את מתה, אמא. והיא אומרת לי כן, אבל לא באמת באמת. ואני מבינה מה היא אומרת, כי המתה של אמא שלי הוא לא המתה הרגיל. היא מסוג המתות שממשיכות להתקיים. אנחנו מדברים עליה בבית בלשון הווה. אנחנו אומרים לילדות סבתא אומרת שאת חייבת להיכנס להתרחץ. סבתא אומרת שחייבים ללבוש מעיל היום. סבתא ממש שמחה לנסוע איתנו ללונדון. וגם סבתא מוסרת שהיא גאה בך.

.

לפעמים נאוה, החברה הטובה של אמא שלי אומרת, תגידי, מה קורה עם אמא? המון זמן לא שמענו ממנה היא בסדר? ואני אומרת לה בטח שהיא בסדר, איך היא לא תהיה בסדר? ושתינו נשארות לשבת ליד השולחן, כשלידינו כיסא ריק, ואנחנו לא בסדר.

.

כי כשאמא מתה הכל לא בסדר. ולא משנה כמה זמן עבר. את לומדת להסתדר, מכינה ארוחות, מכסה את כולם בשמיכות בחדרים, שותה משהו בריא בבוקר, את לומדת להשיג את מה שאת צריכה, להיות איכשהו אמא לילדותייך בלי שום אמא מעלייך שתגיד לך איזו אמא את, את עובדת בחלל ריק, את שומעת את הקול של עצמך מהדהד וחוזר אלייך, את הגאווה בהן, את הפחדים של עצמך, את יודעת לעשות דברים שרק היא ידעה וששמחת שרק היא עושה אותם.

.

אבל האיברים שלך תמיד קצת על הצד. תמיד לא במקום. אחותי אמרה פעם שהיא עדיין זוכרת איך זה מרגיש בגוף כשיש אמא ושלפעמים, היא עוצמת עיניים ומצליחה לשניה שוב לחוש את זה: מין תחושה כזאת שכל האיברים במקומם. ואיזו רווחה פנימית זה עושה בגוף. אבל האמת היא שלא מרגישים את זה עד שלא מאבדים אמא. ומכיוון שאמא היא איבר שנמצא בכל הגוף שלך, כשהיא הולכת כל האיברים זזים קצת מאיפה שהם אמורים להיות ויותר הם לא חוזרים למקומות המדויקים.

.

לא משנה כמה זמן עבר מאז. את חיה בגוף שלך אבל מרגישה שאת לצידו. כמו שהארוחות הן לצד הארוחות. החגים לצד החגים. ההצלחות שלך הן ליד ההצלחות. והחיים שלך הם לצד המשפט המפחיד הזה, לעולם לא תהיה לי אמא.

.

השבוע עמדתי מול המורה להתעמלות של הבת שלי. כתבתי על כך פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי תגובות, סיפרתי שם איך המורה הודיעה לבנות שהיא לא מוכנה לשמוע על המחזור שלהן, מאיימת עליהן שאם לא יעשו התעמלות ימותו בגיל ארבעים ובאופן כללי מטילה אימה, ההיפך ממה שהיא אמורה לעשות שזה חינוך גופני. לטיפול והקשבה בגוף.

.

אבל אני מספרת את זה פה כי מול המורה הזאת הייתי פתאום אמא שלי. כשראיתי את הבת שלי מחווירה ומתחילה לגמגם מולה, מפוחדת כל כך מאישה אחרת, הזדקפתי כמו שאמא שלי היתה עושה מול המורות שלנו, חיבקתי את בתי כמו שאמא שלי חיבקה אותי ברגעים כאלה, שלא אעמוד לבד, זרוע ארוכה מעל הכתף, ואמרתי למורה משפט שרק אמא שלי יכלה לומר: אולי יש לך קצת רוך להכניס לשיחה הזאת? להכניס לשיעורים שלכם?

.

המורה לא אהבה את זה, נדמה שהמילה רוך רק הכעיסה אותה יותר. אבל אני נשארתי זקופה. כי ידעתי שהבת שלי מסתכלת עלי וכי ידעתי שאני למדתי את הזקיפות הזאת מאמא שלי, ושהבת שלי לומדת עכשיו גם משהו. וגם שמחתי שאני יכולה לפרוש מעליה את כנפיי, לתת לה את הגב הזה, להבהיר לה גם בלי מילים: את לא לבד מול העולם.

.

שלשום התעוררתי מחלום, ובחלום חלמתי שאמא שלי מתה. ואני אומרת לעצמי איך אני אעמוד בזה. איך זה קרה לי. איך איבדתי אותה, זה נורא. אבל כשהקצתי מהחלום הזה חשבתי לעצמי, הי, אני בסיפור הזה כבר עשר שנים. כבר כתבתי לה ספר שירים שלם, עשיתי קורס תיקשור, התרגלתי, איזה מזל שזה היה רק חלום, מסכנה מיה שבחלום, האבל שלה היה נורא אבל עכשיו שהתעוררתי זה כבר לא יהיה כזה שורף.

.

רק שזה לא נכון. עשר שנים אחרי שאמא שלי מתה חלמתי שהיא מתה, וכשהקצתי מהחלום האבל שרף בדיוק אותו דבר.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין