הסיפור המרפא

באחד הערבים השבוע, כשהבת הקטנה שלי ניסתה ולא הצליחה להירדם אמרתי לה, את יודעת לאיזו שושלת של נשים גיבורות נולדת? יש לך בכלל מושג? ואז סיפרתי לה. לא על דודתה של אמא שלי שהייתה הטייסת הראשונה בצהל. ולא על לוחמות גיבורות ואמיצות אחרות, מסוג שמעולם לא היו במשפחתנו. אלא סיפרתי לה איך סבתא רוזה ניצחה רוח רפאים בעזרת מקל.

.

היא טיפסה על הגג של הבית. היא היתה בת אחת עשרה. או תשע. או שש. אף אחד לא באמת יודע את העובדות. רק יודעים שכולם בבית נבהלו ממש מהרעשים המפחידים שהגיעו מלמעלה, ושכשיצאו החוצה להציץ מלמטה מה קורה שם, מישהו ראה רוח רפאים משתוללת על הגג וברח מיד פנימה! וסבתא רוזה הילדה ראתה את כל המבוגרים מבועתים סביבה, לקחה את המקל של המטאטא, ועלתה למעלה.

.

לפי הסיפור, אמא שלה ואחיותיה הפצירו בה לא להסתכן, אבל היא לא הקשיבה להן. סבתא רוזה הילדה  עלתה במדרגות של עליית הגג, פתחה את דלת העץ, ושם, למעלה בחושך, גילתה סדין לבן גדול שנשכח על חבל הכביסה וחבט בקירות וברצפה בשל הרוח. היא נתנה לו כמה מכות נמרצות עם המקל, ככה רק ליתר ביטחון, ואז הורידה אותו מהחבל, קיפלה אותו וירדה בחזרה לתוך הבית.

.

אני מודה שמאז ילדותי חשבתי שזה סיפור די מטופש ושהוא לא נורא מצחיק. למרות שבמשפחה שלי שבו וסיפרו אותו באוזניי. אני מודה שלא חשבתי שאי פעם אמשיך ואספר אותו בעצמי. בסך הכל יש סיפורים טובים מזה. אבל איכשהו, התמונה של סבתי הילדה אוחזת במקל בליל הרוחות אי שם ברוסיה, עומדת על איזה גג וחובטת בסדין לבן  - התמונה הזאת נשארה איתי מספיק שנים והנה, בתל אביב של 2024 סיפרתי אותה השבוע לבת שלי.

.

ובתגובה, הבת שלי חייכה חיוך גדול. היא חשבה שהסיפור הזה ממש מצחיק, וממש מחזק. היא הניחה שתי ידיים מרוצות על בית החזה שלה והלכה ככה לישון. גאה בשושלת שלה וגם, קצת, בעצמה.

.

מאז אותו ערב אני חושבת על הסיפורים שהועברו אלינו. סיפורים שמשהו בהם היה מספיק חזק כדי שדור יספר אותו לדור הבא, ואז לדור שאחריו. סיפורים שהנרטיב שלהם קטן, מקומי, אבל שמגלים לנו משהו על עצמנו, כלומר, מאיזה חומרים אנחנו עשויים, איזה חומרים ערבבו בבלילת העוגה שהיא אנחנו.

.

אפרופו עוגה, יש לי גם סיפור על זה, כי אותה סבתא רוזה, כשהגיעה לישראל באוניה, הביאה איתה עוגה, שהיתה אמורה למסור מאחת השכנות בעיירה הרוסית לבן של אותה שכנה שכבר עלה בינתיים לישראל. מכירות את העוגות האלה שיכולות  להחזיק טריות חודשים? אז עוגה כזאת. עטופה בכמה וכמה שכבות של נייר. הם הביאו אותה מהאוניה וכבר למחרת הגיע הבן שאליו היתה מיועדת העוגה לאסוף אותה, צלצל בדלת, ומפה לשם הם התאהבו ממבט ראשון, והפכו להיות הסבא והסבתא הגדולים שלי.

.

אני זוכרת ששמעתי לראשונה את הסיפור הזה וחייכתי כמו שהבת שלי חייכה השבוע, וחשבתי לעצמי שזה נחמד, כי הוא מספר בעצם שנולדתי בזכות עוגה.

.

אז בימים האחרונים ניסיתי להיזכר בכל הסיפורים ששבו וסיפרו לי, עלינו, על אנשים מהמשפחה שלנו. לא היו רבים כאלה, אולי ארבעה או חמישה, וזה גרם לי לחשוב בעצב איך יחד עם ההשמדה של מליוני יהודים בשואה הושמדו גם מליוני סיפורים מחזקים, שהיו יכולים לספר לנו כל כך הרבה על מי אנחנו, מה הדי.אן.איי הסיפורי של כל אחד ואחת מאיתנו.

.

ובד בבד הבנתי כמה חשוב לספר את הסיפורים האלה יותר מפעם אחת. לחזור עליהם. כשהייתי צעירה זה היה מרגיז אותי שמספרים משהו שוב ושוב. אבל היום ברור לי שאם אסתפק בפעם היחידה שבה סיפרתי לבתי את סיפורה של סבתא רוזה, המקל ורוח הרפאים שהיתה סדין, היא לא תזכור את זה ביום שתצטרך את הסיפור הזה. שיש חשיבות לחזרה על סיפורים. שאני אצטרך לשוב ולספר אותו עוד ועוד. להסתכן בכך שהיא תחשוב שאני קצת סנילית. קצת נודניקית. לעשות את זה למען הסיפור. וגם למענה.

.

ולבסוף חשבתי מה הסיפור הזה עושה לי, עכשיו, בגיל ארבעים ותשע, כשהמדינה שלי במלחמה, כשמעל החיים מרחפת כל הזמן עננה של דאגה, ושל צער, ושל כאב, מה זה עושה לי לדעת שבתוכי יש איזה כח שעבר אליי, הכח לטפס למעלה במדרגות גם כשאני הכי קטנה, גם כשכולם מסביב חוששים, הכח להתייחס למטאטא כאל נשק, הכח לעמוד מול הרוח ולחבוט בה.

.

והאמת? כשאני חושבת על זה ככה זה מעלה בי עכשיו את אותו חיוך של בתי הקטנה.

.

אז אם כל זה לא מספיק, השבוע הגיע לידי פרויקט מקסים שנקרא "סיפורי מרפא: בית לסיפורים מרפאים" - מדובר באתר, עם מאגר של סיפורים מכל מיני בתים, מכל מיני קהילות, שאפשר לאמץ לבית שלכם, או להוסיף לו סיפורים משלכם, ויש שם גם הסברים איך לספר אותם לילדים, כדי לחזק ולתמוך בהם. אני אישית חושבת שזה תומך לא רק בילדים, ושאולי בגלל זה מבוגרים המשיכו וממשיכים לטרוח ולספר את הסיפורים האלה.

.

חשוב להודות, הם תומכים גם בנו.

.

אז אני מזמינה אתכן השבוע להיזכר בסיפורים שלכן, אלו שעברו עם הדורות והגיעו עד אליכן, לזכור שיש סיבה שהם שרדו כל כך הרבה זמן, ללמוד משהו על החומרים שמהם אתן עשויות, מהם אתם עשויים, לספר אותם לילדים שלכן, ואם אין לכן סיפורים כאלה תמיד אפשר לאמץ כמה מבתים אחרים (הנה הלינק לפרויקט שסיפרתי עליו: https://sipurmerape.wixsite.com/osef  ) ולהתחיל שושלת סיפורית חדשה.

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,

.

.

מיה טבת דיין